רוב הקברים בבית הקברות במבנה אחיד, כיאה לקיבוץ שדגל בשוויון בין כולם. ניתן כמובן להבדיל בין קברי חללי מערכות ישראל, ושוני נוסף במבנה הוא של שלושת הקברים הראשונים, בניה מקומית ובחורף פורחים בין אבניו רקפות.

הקיבוץ של אז: בתי ילדים, מזכירות, מקלחת, חדרי חברים היה יותר בסמוך לראש הגבעה, ובינו לבין הבית קברות היו גן ירק, מספוא, פרחים.

כך בית הקברות נתפס כמקום מרוחק עם הרבה מקום.

3 קברים במקום כזה גדול ? - ניתן לראות גם את הרווח הגדול של כמה מטרים בין קבר לקבר. לימים ברווח הזה שמו קברים יותר חדשים, הבינו שהולכת להיות מצוקת מקום.

מדובר באנשים צעירים שקברו אנשים צעירים, והבניה של הקבר מקומית.

מאז אותם קברים, היתר נבנו על ידי חברה חיצונית.

הנוהג היה לכסות את הבור, ורק לאחר שנה להקים מצבה.

בשנים האחרונות נפסק הנוהג להמתין שנה. חוץ מהביקורת שיש לחלק מהוותיקים על ביטול מנהג האבלות, בין היתר זה גרם לבעיות מבניות.

הגופה נרקבת והארון מתים נרקב, ואז המצבה שוקעת. 

סליחה על התיאורים.

גם לעשות תהלוכת אבל מהמועדון לבית קברות.

המון אדם צועד אחר הארון.
 

מי הם הקבורים ?

אני מספר מזווית הראיה של אבא שלי, שהיה אז ילד, ובעת כתיבת הדברים בסביבות גיל 90. כמובן שכל אחד מהם סיפור חיים אישי רחב בהרבה. כמו בשיר של זלדה "לכל איש יש שם", יש גם השם שנתן לו מותו.
 

גדליהו נהוראי - ראשון הקבורים - איציק זוכר שהיה אומר להם שלום בחדר אוכל של הילדים. התאבד כשבוע-שבועיים לאחר שהתחתן. נכנס למבנה הבאר וירה בעצמו.

לא השאיר מכתב.

אישתו, חנה, נשארה בקיבוץ עבדה בנוי, ולימים התחתנה עם מישהו מגבעת ברנר ועברה לשם. תמונה של גדליהו היתה תלויה במועדון לחבר.

נוח בודני - סירה שבה שט התהפכה והוא טבע.
 

ישראל רוזנבלט, הגזבר והמוכתר של הקיבוץ. נדרס בכביש, בערב פסח. לאחר שירד מאוטובוס, הכביש שהיה סמוך לקיבוץ (כיום הכביש הפנימי בין משמר השרון למעברות) היה אז הכביש הראשי, כביש 4. גם לא היתה בו תאורה. היתה זאת שעת חשיכה

 על שמו בית ישראל, שבעבר היה חלק מהבית ספר, היו בו כיתות לימוד ובמרכז חדר טבע. והיום מבנה אחר הנמצא בסמוך למבנה הראשון, נקרא באותו שם, בית ילדים - התלתון הראשון שנבנה בתנועה הקיבוצית.  איציק זוכר שהם כילדים עבדו בפרדס מעבר לכביש, ובנימין רוזנבלט האח, אחרי האסון היה מחכה להם לקראת סוף העבודה, לעזור להם לחצות את הכביש בביטחה.
 

הוציאו את הילדים מהקיבוץ בלוויה של ישראל, שלא יהיו ברגעים קשים אלה.
 

מי היה מאמין אז שיהיו כל כך הרבה קברים, אומר איציק.

כתב: עמיחי אלינזון, לפי מה ששמע מאביו.