נובמבר 2001
דברים לקראת השיחה על פינת-החי
מאז שהתחלתי לעבוד בפינת חי ועד לפני כשנה וחצי היתה
פעילות רבה של ילדים בפינת חי: גנים הגיעו באופן סדיר, ולא אחת עשו פעילות מובנית
ומתוכננת. ילדי א'-ג' תחילה במשך כמה
חודשים גידלו הרבה חיות מפינת חי בתוך הבית ילדים ובהמשך החזירו את החיות והיו
מגיעים לפינת חי באופן חופשי מהבית ילדים, ושוהים שם זמן רב. הילדים הבוגרים יותר
עד כיתה ט' עבדו יום בשבוע. על עבודת החובה תמיד קיטרו, אבל בגילאים לפני שהיא
התחילה תמיד אהבו. הפעלת פינת חי בצורה כזו דרשה ממני להיות שם כמעט כל היום, בעומס
עבודה גדול מדי. חשבתי הרבה איך להוריד מהעומס, מה לצמצם, וכשראיתי שאני לא יוצא
מזה – ביקשתי לעזוב את פינת החי, ואכן עזבתי לזמן קצר.
מי שהחליפה אותי לא יכלה להמשיך, החופש הגדול התחיל, היה צריך להחליט באופן מידי מה
עושים. ביקשו שלפחות בינתיים לחופש הגדול אשאר, כי אם לא – אין מישהו אחר, והמשמעות
סגירת פינת החי. לא רציתי לתת לזה לקרות, ואת זה הסכמתי לעשות לבינתיים.
לעומס עבודה הקודם שהיה הרבה מעבר לשעות לא הייתי מוכן.
אז כדי לצמצם בכל זאת, לא גירשתי אף פעם מישהו, אבל לא יזמתי. ציפיתי שהחלל הריק
יתמלא איכשהו, על ידי אנשים אחרים במערכת החינוך. הגנים עד היום הם אלה שבאים הכי
הרבה, אבל ישנה ירידה לעומת אז. הילדים שהיו צריכים לעבוד – עבדו בדרך כלל יפה.
לקראת סוף החופש הגדול החלו פחות ופחות ילדים להגיע. פניתי כמה פעמים לגורמים
שאחראיים עליהם. כמה שעזר – עזר, וכמה שלא – לא, בכל אופן התוצאה שהעבודה שלהם
הפסיקה לחלוטין מעצמה, בלי שהיתה דיון החלטה פורמלית סביב זה. אני החלטתי לעזוב את
זה, וגם אחרים. יש פחות מי שיעבוד, אז יש דברים יותר מוזנחים. בחופש פסח ניתנה
לילדים מכיתות ז'-ט' בחירה בין עבודה בפינת חי לבין עבודה בנוי. גם לאחר נסיונות
שלהם – בסופו של דבר יותר מחצי מהם העדיפו לעבוד בפינת חי. בהמשך ניתנה להם אפשרות
לעבוד גם בבתי-ילדים, ומול זה פינת חי לא עומדת בתחרות. בבתי-ילדים, הילדים במזגן,
יש להם אפשרות ל"רביצה" ויותר זמן להתבטל, יש ארוחת בוקר, ארוחת עשר, טלוויזיה,
אפשר להתחיל יותר מאוחר בלי לסבול מהחום, פחות עושים "עבודות שחורות". ברור שאילו
גם בפינת חי היו תנאים כאלה – אז גם היו רוצים הרבה יותר לעבודה בה. אבל אין.
ילדי בית ישראל
המשיכו לבוא הרבה עד האסון שקרה אצלם. מאז אסרו עליהם לבוא לפינת-חי בלי מטפלת,
והתוצאה בפועל שהם כמעט לא באים, כי למטפלות זה לא מתאים. גם סביב זה, לא ניסיתי
לשנות מאותם סיבות. לגבי בית נעורים – אינני מצפה שהם יבוא לליטוף ארנבות (מקסימום
כדי לקחת את הטרקטור..). נוסיף על זה שגם חיות חדשות שתמיד היוו מוקד משיכה, בין אם
זה כשהיה נחש, לראשונה חמוסים, פרה, חזיר ובתקופה האחרונה לא הובאו חיות חדשות.
וכך אם כאשר היתה פעילות עניפה היה ברור לכולם למה צריך
פינת חי, עכשיו כשהפעילות הצטמצמה מתרבים השואלים: "אז למה בכלל פינת החי" ?
. הכי טוב, במקום לנסות להסביר למה – לעשות מעשים שיהיו התשובה, ואז כמו בעבר לא
תהיה השאלה הזו. אינני רואה את המצב כמייאש, וסבור שכפי שבקלות המצב השתנה לרעה, כך
הוא בקלות יכול להשתנות לטובה, אך בתנאי אחד, והוא שצריך אדם שיקח זאת על עצמו עם
עזרה ממשית וגיבוי מצוות לאורך זמן. זו הנקודה שעליה בסופו של דבר יפול או יקום
דבר.
אין זה כך היום, לא בשל "אי יכולת עבודה בצוות", אלא
בגלל ריחוק שלנו, כחברה, מהטבע (למעט כאשר מדובר בטיולים "תירותיים"). לדוגמה,
רכיבה על סוס וחמור שזה דבר שנעשה הן על ידי גברים נשים וילדים במשך אלפי שנים, לא
צריכה להיות בעיה עם זה. ומאחר שידוע גם המצב שבכל זאת אנשים היום כבר לא רגילים,
אז דאגתי, שהחמור שיש יהיה זקן, עיוור ומסורס. בעיות התנהגות יחסית לחמורים אין
איתו. אבל גם הוא יהיה קשור בחוץ בדשא נקי לגמרי, לא תהיה במערכת החינוך ולו אחת
שתסכים לקחת אותו לפעילות עם הילדים, וגם לא הורה. למה ? – כי המבוגרים היום רחוקים
מזה. הילדים בגיל צעיר מאוד אוהבים לרכב עליו, ומאוד מבקשים את זה. יש ברכיבה
חשיבות פסיכולוגית רבה. רק אין מי שיעשה. כאן הדברים מתחילים ליפול.
דוגמה אחרת היא כאשר ניסנו להכניס אקווריומים לבתי ילדים – שמזה אין לכלוך, רעש, אלרגיות, נשיכות. היתה הזדמנות
לעשות את זה כמעט בחינם, ואפילו שהסכמתי לעשות בעצמי את העבודה הראשונית זה לא
הצליח יותר ממספר חודשים וגם רק בבית
ילדים אחד . פשוט כי לא היה מי שיעשה. ואפשר לתת עוד דוגמאות כמו נסיונות שהיו בכמה
בתי ילדים לגדל אוגר, כלב. היה זה בחינם, אבל לא הצליח. ויש כמובן לא אחת, שהילדים
ביקשו לגדל חיה בבית ילדים וקיבלו
תשובה "לא". כדוגמה אחרונה בענין בפינת החי של מעברות הקרובה יותר לקיבוץ (של ראובן) שעד
לא מזמן היו שם גם קופים, תנינים, ברבורים,
והמון יופי – גם בה גם לא ביקרו מהקיבוץ. מישהו משם אמר לי שהם כל כך התפלאו על זה
שהם מדדו את המרחק מהביתי ילדים שלנו לשם, ומצאו שזה רק 700 מטר...
כל הדוגמאות הללו באות כדי להראות את שלא הבעיה בפינת
החי שלנו, אלא בכך, שאין אצלנו מספיק מי שיכול להתחבר לעולמם של הילדים בתחום הזה.
לא משנה מי מפעיל אותה, הוא מוצא את עצמו לבד במערכה בתחום הזה, והעומס עליו גדול
מדי אם הוא רוצה להפעילה בצורה נכונה. כך התחום יחסית מוזנח, הילדים סופגים את
הסלידה מהחיות בהדרגה מרוב הסובבים אותם, ובגילאים מבוגרים יותר אהבתם הטבעית לחיות
מתחלפת לשינאה פינת החי (וגם לעבודת-חובה תרומת מה לכך). ככל שאנו רחוקים יותר מזה,
אני רק טוען שפינת החי חשובה יותר, כי אין במערכת גורם אחר שיכול לקחת את נושא הטבע
ובעלי החיים בצורה אחרת במקום אחר, וזה לא נכון ולא חינוכי.
וכשיש סלידה
כזו אז מתחילים תירוצים למה לא באים: לפעמים מנסים להיאחז בסיבות פשוטות למצב: אחד
מהם הוא הסיפור שפינת החי לא מספיק נקיה ואסטטית, ואולי יכולה להעביר מחלות. גם
הרגישות לכל מה שקשור בחיות עולה. החרא של החמור הוא אותו חרא כבר אלפי שנים, אבל
הרגישות אליו היום הרבה יותר גדולה לעומת פעם. לנקות יותר תמיד אפשר, זה ענין של
משאבים. בפועל תמיד פינת החי נקיה בהרבה מהנהוג בחקלאות היום. די בטיול קצר ליד חדר
אוכל של קיבוץ מעברות ולראות לידו את הפרות בחורף עד ברכיהם בצואה, ובכפר חיים זה
רפתות ממש צמודות לבתים של מגדליהם. בפינת חי אין שום דבר דומה לזה. כלובים בפינות
חי אחרות לא יותר נקיים. מבחינה בריאותית, לא רק שכל המחקרים מצביעים על כך שגידול
בעלי חיים דווקא תורם לבריאות, אם נבדוק אצלנו, ונשווה את מספר המחלות והתאונות
בפינת חי לאלו שהיו שהן בקיבוץ, והן בכלל בארץ במוסדות חינוך; נמצא שבמקומות כמו
בתי ספר ובתי ילדים: כמעט כל ילד נדבק כל שנה באיזושהי מחלה שבעטיה צריך להישאר
בבית (שפעת ואנגינה למשל), נדבקים בכינים, שוברים איברים, פצעים שצריך לתפור,
נעכשים מנחש, לעיתים סמים ואפילו מוות. בפינת חי, לפחות בשנים שאני בה, לא היה שום
דבר בסדר גודל כזה מעולם. קורה פצע קטן, קורה שמישהו עושה אפצ'י, קורה שנחש לא ערסי
שעשה דקירונת שבקושי ראו אותה וזה עורר פניקה, אבל אף פעם לא קרה משהו באמת, כאותם
הדברים. אף לא יוצא דופן אחד, ופינת החי בריאה בטוחה מאוד.
מצבה של פינת חי היא גם שיקוף של הרבה דברים בקיבוץ
ובארץ בכלל: לא רוצים לעבוד בפינת חי בדומה לכך ש"עבודות שחורות" לא עושים כבר
יהודים. מקום העבודה של ילדים היה בעבר הלא כל כך רחוק בעיקר בחקלאות, והיום ספק אם
יש עוד מישהו אחד כזה (כשאני בתקופה שאני הייתי ילד ונער לא היה ולו בן אחד שעבד
בנוי, מטבח או בית ילדים); ענפי בעלי חיים שהיו כחלק מהקיבוץ ובתוכו: לולים, מדגרה,
רפת ואורווה נעלמו. בית הספר המקומי
שהיה בעבר קשור לפינת חי - עבר לבית ספר אזורי ואיתו חלק משמעותי מהפעילות החינוכית
שהיתה בבית, השתתפות בעשיה תרבותית קולקטיבית בכלל יורדת, אנשים בכלל יותר מדי
ביקורתיים, פחות חברי קיבוץ שיש להם ילד בגיל רלוונטי לפעילות בפינת חי. כך דועכת
עשיה בפינת חי, ונותרת מבוקרת עם פחות ופחות חיים. לא אחת קם מישהו ואומר שבמגמות
הללו אין טעם להילחם, וזה רק ענין של זמן עד אשר בסופו של דבר הם יהיו אלו שיכריעו.
אני טוען שבאמת לא צריך להילחם, אלא להפסיק להילחם ולהיות טבעיים וספונטנים. כל מה
שלא כזה הוא המלחמה.
ואם בכל זאת גובר הצד השונא והסולד מפינת חי ויוצא להילחם נגדה,
צר לי לומר, שבמקרה כזה, הפתרון הטוב ביותר לפינת החי, הוא להניח להם להלחם ואף
להביא לסגירתה. אבל להקליט ולרשום את דבריהם, לצלם את מעשיהם ולהציג זאת ברבים. ככל
ש"העלהום" יהיה גדול יותר כך זה יצא יותר מוצלח. כי הם טועים טעות טיפשית. אין להם
באמת סיבה מוצדקת למעשיהם. וככל שתהיה דרישה לצנזר זאת, כך יגלו מהר יותר שכלים כמו
אינטרנט אי אפשר באמת לצנזר, וכשיש חופש ביטוי – נסיונות לצנזורה רק מגברים את
התפוצה של מה שמנסים להסתיר. והרי נגד מה נלחמים פה ? נגד טבע ? נגד מיחזור ? נגד
חינוך יותר נכון ? למרות שבדרך כלל עובדות לא משפיעות עליהם במיוחד, האמת חזקה מכל
דבר, וכל מי נלחם בה תמיד בסופו של דבר יתפס בצד של הרעים, ואם לא השנה הזו אז
בוודאי בשנים שאחרי, ובוודאי בדור הבא כאשר אנשים יתבוננו בתמונות המומים מבכך
שבאמת היו עד כדי כך דברים כאלה ועוד אצל ההורים שלהם, שבנימוקים של נקיון וכסף,
נוסף להרס הזה גם דאגו למלא את הארץ בבטון, לזהם אדמות בכימיקלים, לפגוע במי תהום,
באוזון, אחרי שהם נהנו בעצמם מהטבע, דאגו להורסו עד תום, כמו תולעים שעולות על צמח,
אוכלות ואוכלות ואוכלות בלי שיהיה
אכפת משום דבר. נתנו רק חינוך סטרילי – שבעצם מקלקל ומזהם.
תאגידים גדולים שמשתלטים על הכל, ולא מסכימים שיגדלו כמה
ברווזים ותוכים אפילו קילמטרים מהם - אני מתכוון לטענות של חלק
מעובדי ההודיות לפיהן כביכול פינת חי מעבירה להם מחלות, ואפילו מציינים שלפני כ10
שנים מצאו שם כמה חיידקים. כמובן שאין בזה ממש. בדקו איפה שקל לבדוק. מעבר לכך
שהתקן מחייב מרחק של מאות מטרים בין לול ללול וכאן מדובר בקילומטרים – על גדרות
ההודיות עצמם יש לא אחת כמויות גדולות יותר של ציפורים הרבה יותר ממה שיש בפינת חי.
אותם לא בדקו ואין טעם לבדוק – כי בהם יש הרבה יותר חיידקים. גם בקיבוץ יש עצים
ואפילו באזור המגרש חניה שבה עובדי ההודיות עוברים כל יום ויש בהם כמות וריכוז
גדולים יותר של ציפורים מזו של פינת חי. שלא לדבר על כך שכל פעם בהודיה תורנית אחרת
יש מחלות בקנה מידה של מגפה וזה עצמו יותר מסוכן. בפינת חי אף פעם לא היתה מגיפה,
כי גדלים שם זנים חסונים יותר בפחות צפיפות. כך שאין כל משמעות לטענות שלהם, והעולם
לא סטרילי. היום ירצו שנהיה בלי הכמה תוכים וברווזים – מחר שלא יהיו בקיבוץ ציפורים
בכלל. אולי נגיע למצב שלאף מבוגר זה לא יהיה אכפת עד שילד קטן יכתוב שיר: "אין
פרפרים פה וגם אין ציפורים פה".
ואולי גם יגיע היום שלא נראה עוד חיוך ומבט של אהבה
ואושר מילד וארנב, לא ישמעו כיצד אפרוח מנקר בביצה, יוצא ממנה ואיך לנגד עיניו
מתחילים חיים חדשים, לא ישחקו עם תוכי מאולף, לא יראו הנקה והמלטה, לא ינסו לחלוב.
הדבר היחיד שיוכלו להגיד על בעל חיים זה "איכס".
למה ? אין באמת סיבה.
אין אף מנהיג דגול או מעצב מדניות או מחנך שיטען
שהתרחקות מעבודות אדמה, חקלאות טבע היא נכונה. אבל בפועל הגישה החינוכית שיותר
ויותר משתלטת במערב היא גישת "בית חרושת לציונים" – שהדגש בה היא על החלק
האינטקטואלי בלבד, תוך הזנחת החלקים הרגשיים, החברתיים, הבריאותיים. משתמשים בעיקר
כיתה, לוח, גיר, ספר, שיעורי בית. אין ספק שגישה זו לא נכונה. אין אף אוניברסיטה
לחינוך בעולם, שתטען שכך זה נכון. אין שום דוגמה להצלחה חינוכית בצורה כזו, בשום
מקום, בשום זמן. המון מחקרים שנעשים מראים את חשיבות הקשר עם בעלי חיים וטבע. גם לא
מדובר פה על תחום מיושן, אלא להיפך זה תחום שמתפתח היום (במיוחד בערים).
אין פה מה יותר מדי לנסות ולשכנע, כי ברמה התיאורטית זה אכן כך. לפחות עם מי שטיפה
למד את הנושא – מעולם לא היתה לי מחלוקת.
כשמבינים את זה, אז אומרים שבכל זאת משהו לא בסדר
ומחפשים כיוונים לפתרון. כיוון אחד שלפעמים מציעים, הוא לעשות צמצום דרסטי בכמות
החיות (כלומר "החמור אשם"). אני לא רואה בכך פתרון של ממש. בשונה מגידול חקלאי בו
יש האכלה אוטומטית, מביאים להקת חיות בגיל אחיד ומוצאים בגיל אחיד, ובין לבין יש
קבלן ערבי שמנקה – אצלנו האכלה היא עם יותר סוגי אוכל ורובה שאריות רבות שדורשות
התעסקות ומיון רבים. רק ארגון האוכל
והבאתו לוקח כ3 שעות עבודה. פחות
חיות לא ישנו זאת. זו לא הדרך הקלה, אבל כולם יודעים על איזה כמויות גדולות של אוכל
מדובר, ולמי יש הזכות המוסרית לזרוק ? כמו כן הניקיון בפינת חי הוא לא עם קבלן
שמנקה פעם בחצי שנה בסוף להקה, אלא מדובר על רמת נקיון גבוה יותר, ללא מיכון,
כלובים עם טיפול בזמן שונה, חיות שנשארות לטווח ארוך, המלטות בזמן שונה... אבל באמת
באמת: לא החמור, הברווז או הבמבי אשמים בבעיות שלנו. וקיבוץ משמר השרון יכול להרשות
לעצמו לגדל חמור ולעשות עליו מדי פעם רכיבה, ויכול יותר.
ומה לגבי ההיבט הכלכלי ? – טיעון שלא אחת משמיעים כנגד
פינת החי. תמחור רציני אף פעם לא עשו. בתמחור אינסטנט: אם בחינוך לגיל הרך חלק
מהשיווק והפעילות שלו הוא גם פינת החי, ואם כל ילד בו משלם כ2000 ש"ח בחודש, ורוב
הילדים בו הם ילדי חוץ, אז תרומתה הצנועה של פינת החי לכלל המערכת היא בכ-2000-2500
ש"ח (עבור כל הילדים); חלקה של הקהילה צנוע יותר
קהילה עבור ביקורים שיש בה, שימוש בטרקטור, פינוי לא מעט "זבל" – אני מעריך
1000-500 ש"ח בחודש; מכירת חיות 1000-1500 ש"ח לחודש. הכנסות נוספות יש פה ושם יש
שלא מתומחרות, למשל, אחוז מסויים מהתשלום שהקייטנות מבחוץ משלמות. ההוצאות נמוכות
יחסית: למעט שכר, כולל חשמל, מיים, אוכל, טרקטור מסתכמות בכ500 ש"ח בחודש. ככה שכלל
הסכומים האלה מגיעים לכ4000-5000 ש"ח זכות בחודש, שזה פחות או יותר משכורת נטו
ממוצעת בקיבוץ. וזה עכשיו בתקופת שפל יחסי בפינת חי. היו זמנים יותר טובים ואפשר
להחזירם, ואז התרומה הכספית עולה.
לא תמיד אפשר
לדעת מה משמעות כלכלית של כל דבר. בקיבוצים סביבנו שאיתם אנו מתחרים על לקוחות
בתחום החינוך והקייטנות יש פינות חי (גם בקיבוץ העוגן מקימים עכשיו, בגבעת חיים
מאוחד אחרי שסגרו החליטו לפתוח מחדש כבר לפני שנה ובהיקף גדול כשלנו, וגם בקיבוץ
המעפיל פתחו מחדש לפני כ3 שנים). אם אנו נותנים פחות, אפשר לבקש גם פחות כסף. והפוך
– נותנים יותר אז אפשר לקבל מהם יותר. ויכול להיות מי שנותנים לו רק פחות יעדיף
בכלל לא לבוא, ואז גם את שאר הדברים שהוא מקבל נוסף על פינת חי הוא לא יקנה. למשל,
אם הקייטנות יחליטו שחבילת השירותים בקיבוץ פחותה ממה שאחרים מצעים – אז הם יבטלו
את הכל, וזה לא משנה שחלקה של הבריכה גדול בתרומה מזו של פינת החי.
גם לא כל שיפור בפינת חייב להיות כרוך בהשקעות כספיות
גדולות. הינה כמה רעיונות לשיפורים משמעותיים בפינת חי, שלא מצריכים עוד כסף:
* קודם כל צוות מרכז את כלל הפעילות מול כל הגורמים,
שמבקר בפינת חי, מכיר אותה, רואה מה נעשה בה. ויכול לדחוף דברים. ולהיות פעיל ממש:
גם מול אנשים אחרים בקיבוץ.
* העזרות רבה יותר בצוות החינוך הקיים: הגננות של הילדים
בקיבוץ למדו והוסמכו להוראת טבע לגיל הרך במהלך הכשרתם ויכולות לעשות זאת יותר. גם
המטפלות של הבוגרים יכולות לעשות פעילויות. צריך הרבה יותר שיתוף פעולה עם כל הצוות החינוכי, החל בתכנון
פעילויות, כלה בביצוע ובניקיון שאחרי. הילדים לפני הגיל שחובה היה לעבוד – שמחים
לבוא לפינת חי. הבעיה היא לא בהם או בפינת חי, אלא בכך שצריך יותר שיתוף פעולה עם
האחראים עליהם. פעילות בפינת חי צריכה להיות מתוכננת במקביל לתכנון לוח הפעילות
לחופשים, ולפעילות הכללית. אין הכוונה ב"פעילות" דווקא "לעבודת חובה", אלא למשל,
גידול אישי, תצפית, פינת ליטוף, האכלה, לראות ולדות חדשים וטיפול הורי.
* עבודה מרצון של ילדים בפינת חי במסגרת ימי העבודה
שלהם, היא גם עזרה בעומס העבודה הקיים וגם פעילות ברוכה. אם רוצים שיותר ילדים
יבחרו מרצון לעבוד בפינת חי, צריך לגרום לכך שתהיה תחרות הוגנת מול העבודה
בבתי-ילדים. אפשר לעשות זאת למשל ע"י כך שמי שיבחר לעבוד בפינת חי יוכל לעבוד פחות
ימים ופחות שעות. במקום ארוחות מסודרות שבבתי ילדים, אפשר אחת לתקופה לתת חבילה
מהכולבו, או ארוחה נחמדה בבורגר,
סטקים או משהו דומה.
* עם כיתות ד'-ו' הולך יותר לעשות פעילות מחוץ לפינת חי,
כמו לנסוע עם העגלה והחמור או הטרקטור למקומות בסביבה לא חסר היכן, וכמעט לא עושים
את זה איתם.
* שיפורים חזותיים – אחד הדברים שאומרים זה יותר גינון.
כפי שאת הגינון באיזור החדר אוכל, הבריכה או המזכירות לא עושים עובדי החדר אוכל,
הברכה או המזכירות, אלא עובדי הנוי, כך עם כוח האדם שלהם שקיים בלאו הכי בנוי,
הפרוייקט הבא שלהם כולל תחזוקו יכול להיות בפינת חי. כך עושים שיפור בתחום בלי
הוצאות על כוח אדם נוסף.
* שיפוצים קלים ומשמעותיים ניתן לעשות בעזרת אנשי מקצוע
מהקיבוץ. רק צריך שהם באמת יבואו.
ואז תהיה פינת חי יפה, חינוכית ופעילה.
עמיחי אלינסון