מאמרים

<<

המהדורה המודפסת

ביקבוקה של נחלת הכלל מאת דני רבינוביץ הכלכלה החדשה יוצרת לחצים על נכסים ציבוריים, ויכולתה של המדינה לשמור עליהם לטובת בעליהם האמיתיים נשחקת במהירות בשבוע שעבר השיקו בנחל ערוגות תחנת שאיבת מים חדשה. כמו קודמתה, שנהרסה בשיטפון, התחנה מושכת מים מהנחל לקיבוץ עין גדי השכן. בהשוואה לקודמתה היא הוקמה במורד הנחל, וזה טוב. יש סיכוי, שקטע הנחל שבין התחנה הישנה במעלה הנחל לחדשה במורדו יחזור לחיים אחרי שנים של יובש. אבל ההתפתחות החיובית מעוררת גם תהיות. מדוע שאבו עשרות שנים ממעלה הנחל וייבשו את מורדו? כמה זמן היה המצב נמשך, לולא הרס השיטפון את המשאבה הישנה? מדוע המשאבה בנחל דוד הסמוך, שגם היא מושכת מים לקיבוץ עין גדי, ממוקמת כל כך גבוה באפיק? מדוע מניחים לה לייבש את חלקה התחתון של השמורה, שבה מבקרים יום יום מאות ולפעמים אף אלפים? ואיפה בכלל היתה כל השנים רשות שמורות הטבע? חלק מהתשובות לשאלות הללו הן היסטוריות. כשעלה קיבוץ עין גדי על הקרקע בשנות ה-50 הוא קיבל מהמדינה מכסת מים חינם בסך 2.5 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה. מקורות אינה פעילה בעין גדי, והקיבוץ, המפעיל את תשתיות השאיבה בעצמו, לא התבקש מעולם להעביר למדינה תשלום בעבור המים. המכסה גם לא פירטה את ייעודי המים. בעבר הופנה הרוב לחקלאות, אבל בעשורים האחרונים מופנות כמויות עתק להשקיית שטחי הנוי של הקיבוץ ובית ההארחה, שעוצבו כגנים טרופיים מרהיבים, בעוד שמורת הטבע השכנה הולכת ומתייבשת. תמונה מקוממת עוד יותר מצטיירת סביב ניצול מעיין עין גדי, הנובע במדרון שבין נחל דוד לנחל ערוגות. המעיין משועבד מאז 1997 למפעל המים המינרליים של עין גדי - שותפות בין הקיבוץ לבין חברת יפאורה-תבורי. יפאורה מביאה לשותפות את מערך השיווק. הקיבוץ מביא את הקרקע למפעל, וכמובן את המים, הנשאבים במסגרת המכסה. במעיין לא הותקנו מעולם מכשירים שיקבעו אם הקיבוץ אכן מותיר בו את כמות המינימום שלה הוא מחויב, ושאיבת המים מתנהלת למעשה בלא פיקוח. אחת התוצאות: שאיבת המים למפעל, שזכתה בשנות ה-90 להסכמת רשות שמורות הטבע על בסיס ההנחה שמדובר ב-6,000 מ"ק בשנה בלבד, הגיעה בשנים האחרונות ליותר מ-120 אלף מ"ק בשנה - כמות שיש בה כדי מילוי 100 מיליון בקבוקים. ועדת בדיקה, שכללה נציגים מנציבות המים, רשות שמורות הטבע והקיבוץ, הניחה בחודש שעבר, שבשנים הבאות יבקבק המפעל יותר מ-300 אלף מ"ק בשנה - פי 50 מהכמות המקורית שאושרה, וכ-80% מספיקת המעיין. סיפור המים בעין גדי הוא משל למצבה של נחלת הכלל. נחלת הכלל כוללת ברמה הארצית מרכיבים פיסיים כמו קרקעות המדינה, חופי הים, חופי האגמים ומימיהם, הנחלים, האקוויפרים והמעיינות, שטחים ציבוריים עירוניים, שטחים פתוחים, שמורות ופארקים, מחצבים. ברמה הגלובלית היא כוללת את האוקיינוסים, האטמוספירה, אנטארקטיקה, ועוד. יש בה גם מרכיבים כלכליים: הכנסות ממסים, הזכות להעניק זיכיונות, כבישים, נמלים, מסילות ברזל, תחנות כוח, אחזקות המדינה במוסדות פיננסיים, ועוד. גם יצירות אמנות ותיקות שזכויות היוצרים עליהן פקעו, חלק מפירות המחקר המדעי, האינטרנט ונכסים תרבותיים אחרים הם חלק מנחלת הכלל. נסיגת המדינה בחלקים רבים של העולם, כולל בישראל, יוצרת משבר חמור בניהול נחלת הכלל. הכלכלה החדשה, שבה פועלים כיום תאגידים עשירים, מאורגנים ומהירי תגובה פי כמה מהממשלה, יוצרת לחצים בלתי נסבלים על נכסים ציבוריים. יכולתן של מערכות הממשל לשמור על הנכסים הללו לטובת בעליהם האמיתיים - הציבור הרחב - נשחקת במהירות. והיא תמשיך להישחק, כל עוד מצליחה אידיאולוגיית ההפרטה לזרות די חול בעיני הציבור ולהסתיר ממנו את התהליכים שבאמצעותם הנתחים המניבים עוברים מרשות הרבים לידיים פרטיות בחצי חינם.