למי שייכים המים במדינה?
מאת: נרי ליבנה
פורסם ב"הארץ" יום שבת ב' בתמוז תשס"א, 23 ביוני 2001
בעוד קיבוץ עין גדי עולה כפורח, הולכים ומתייבשים המעיינות בסביבתו
ואיתם גוססת שמורת הטבע הנדירה. מישהו החליט שמי המעיינות שייכים
לקיבוץ ולא לטבע והקיבוץ לוקח בנדיבות לצרכיו, וגם למפעל המים
המינרליים המשותף לו ולחברת יפאורה. רשות שמורות הטבע נרדמה בשמירה.
מעיין עין גדי. רוב המים מוזרמים בצינור אל הקיבוץ,
המדרון הירוק התייבש, ואילו מהבריכה נותרה רק שלולית של מי אפסיים.
עין גדי הוא בוודאי אחד הקיבוצים היפים בארץ, ולפני כמה שנים אף הוכרז
כגן בוטני בינלאומי, משום שבמרכז המשק פורח גן של צמחים טרופיים
נדירים. נחמד ונעים לגור בגן בוטני והחוויה למטיילים בשבילי
הקיבוץ מספקת הנאה חושית כפולה. העין אינה יודעת שובע
וביום קיץ שבו נמדדות בצל 35 מעלות, מה מרגיע יותר לאוזן
מצליל הפכפוך של שפע המים הניגרים ממאות טפטפות המשקות
את צמחיית הקיבוץ העשירה בשעה שתיים בצהריים. גם המדשאות
הנרחבות בעין גדי ירוקות מאוד, ירוקות אף יותר מאלו של כמה קיבוצים
בצפון, עניין המוסיף קסם מיוחד לניגוד שבין נוף הקיבוץ לאיזור שבתוכו
הוא נטוע: נווה מדבר ירוק ושופע מים, שסביבו אדמה מצהיבה בלהט
השמש.
מה שהופך מדבר לנווה אלה המים, מי המעיינות והנחלים. מכיוון
שישראל דלה במעיינות ובנחלים, ועוד יותר נדירות בה נאות
המדבר, הוכרז כל השטח הקרוי "נאת עין גדי" כשמורת טבע, שיש
לה עוד כמה יתרונות: מלבד יופיה הייחודי היא משקיפה על
ים המלח ומספקת תנאי מחיה הולמים לשפע חי וצומח, ובכלל
זה כמה פריטים ייחודיים שאינם מצויים בשום מקום אחר בעולם.
אבל בעוד שצמחיית הנוי בקיבוץ עין גדי הולכת ומתעשרת משנה לשנה,
ושטחי המדשאות סביב בית ההארחה, בית ספר שדה ומתקני הקיבוץ הולכים
ומתרחבים, שמורת עין גדי הולכת ומצהיבה, ובעיקר סביב מעיין עין גדי,
שעל שמו קרויה נאת המדבר כולה ואף הקיבוץ. לכאורה, יש שפע של מקורות
מים נוספים בסביבה, ישנו נחל דוד ונחל ערוגות וגם מעיין שולמית, אבל
רק מימיהם של שני המעיינות ראויים לשתייה, ומי המעיינות הם בעיקר
מימי מעיין עין גדי, משום שנביעתו של מעיין שולמית חלשה ממנו
בהרבה.
בעת הסיור באיזור, שהתקיים לפני שבוע ביום חם במיוחד, נמדדו בצל 35
מעלות, אבל ליד המעיין היה קשה למצוא פינת צל, משום שכמעט כל הצמחייה
שמסביב התייבשה בשנים האחרונות. מה שמיוחד בקמילת העצים והקנים שם
זאת העובדה שהם מתים זקופים וצהובים יותר מאדמת המדבר, ולכן נראה
המקום דומה יותר לבית קברות לעצים שמתו בצמא מאשר לנווה מדבר.
איפה המעיין?
מנהל השמורה מטעם רשות הטבע והגנים, אבי
דוד, התפלא קצת על השאלה.
"פה", הוא ענה והצביע על מתקן דמוי קופסה, שבצד אחד שלו צינור, ובצדו
השני מעין שלולית של מי אפסיים. בלב השלולית, שקוטרה בערך ארבעה
מטרים, אמנם צומח עץ ירוק, אבל היא מוקפת סבך של קנים צהובים ויבשים
ועצים שנחנקו בצמא ועכשיו אין להם ציץ ולא פרח, מה שדווקא הופך גם את
העץ הירוק למראה עצוב, משום שהוא נראה בודד אפילו יותר מהעץ של
גולני.
שלושה צעירים שבאו לשחות במעיין עין גדי יכלו רק להשתכשך
במים הרדודים. "דווקא יש היום הרבה יותר מים במעיין ממה שהיו לפני
שלושה חודשים", התפעלה שושי גולדברג, לשעבר פקחית שמורה ובהווה פעילה
בכמה ארגוני ירוקים, ומיד פנתה לברר הכיצד. הייתכן שהאחראי על המים
בעין גדי, יהודה רוט, שמע מראש על הסיור המתוכנן במקום ומיד הניח יד
קלה על השיבר ושיחרר קצת יותר מי מעיין? בירור לא מסובך במיוחד העלה
שבהחלט אפשר שכך היה. אבל יש להדגיש גם, שה"הרבה יותר מים" של
גולדברג הם עדיין מעט מאוד מים בהשוואה למה שהיה כאן פעם. ותיקי
הקוראים מוזמנים לדפדף באלבומי התמונות המשפחתיים שלהם, הכוללים
בוודאי ביקור נשכח בעין גדי, ולהיווכח במו עיניהם בגודל הבריכה
ובעומק המים.
אבל אבי דוד התעקש ואמר שראשית, זה שהעצים התייבשו לאו דווקא מעיד על
פחות מים, כי עצים יכולים להתייבש גם מזה שבמקום אחר, הרחק מכאן, אין
מים, או מסיבות אחרות; ובאמת צריך לעשות בדיקה מעמיקה ולברר אם העצים
התייבשו רק מפני שבנחל זורמים עכשיו הרבה פחות ממי המעיין, בהשוואה
לזרימת המים בצינור שמעביר אותם לקיבוץ, או שאולי התייבשו העצים
מסיבה אחרת. אחר כך אמר דוד, שהמדרון שבו זרמו פעם מי המעיין מעולם
לא היה ירוק וחוץ מזה, מה שנדמה לנו שאנחנו רואים בעין בלתי מזוינת,
כאילו מדרון שהיה פעם ירוק הוא עכשיו צהוב, לא רק שאף פעם לא היה
ירוק אלא גם עכשיו איננו כל כך צהוב.
על צבע, כנראה כמו על טעם וריח, קשה להתווכח, וייתכן שזה הזיכרון
מתעתע בנו, אבל רק שבוע קודם לכן, בביתו שברמת אפעל, הראה לנו ד"ר
עוזי פז, זואולוג וחבר מליאת רשות הטבע והגנים, שקופיות שבהן נראה
מעיין קולח במדרון ירוק לגמרי. עוד הוסיף ואמר אבי דוד, שהעובדה
שהקיבוץ מזרים את מי המעיין אל הקיבוץ ואל מפעל המים המינרליים שלו
ישר מנקודת הנביעה, ולא כפי שדרשה רשות שמורות הטבע, מנקודה במורד
המעיין - אין לה כל השפעה על העובדה שמעיין עין גדי מתייבש.
"הקמת מפעל המים המינרליים לא השפיעה
כלל על כמות המים שהקיבוץ נוטל
מהמעיין", טוען דוד. "סוכם שהמפעל ייקח 6,000 קוב לשנה וזה מה שהם
לוקחים, והסיכום הזה נעשה בהסכמה של רשות הטבע והגנים, מכיוון ששאיבה
בכמות הזאת לא פוגעת בצרכים של שמורת הטבע". זו קביעה תמוהה, וההסכמה
תמוהה לא פחות, שכן מי מעלה על דעתו לאשר הטיית מים מנאת מדבר כדי
למכור אותם בבקבוקים?
אלא שקיבוץ עין גדי פנה לפני שנתיים לנציבות המים וביקש לנצל בשביל
המפעל פי חמישה מהכמות המוסכמת, כלומר 30 אלף קוב, ורשות הטבע והגנים
כלל לא ידעה על כך עד לאחרונה, כלומר עד שהלכה גולדברג וביררה את
העניין. איך זה שרשות שמורות הטבע, באמצעות נציגה במקום, אבי דוד, לא
שמה לב לעובדה שנלקחים עכשיו מים בכמות גדולה פי חמישה מהכמות שאושרה
מלכתחילה? הרי כל אחד רואה שהמדרון הולך ומתייבש והמעיין הולך
ודועך.
דוד בשלו. "העובדה שהקיבוץ הקים מפעל של מים מינרליים, שמשתמש במי
מעיין שולמית ובמי עין גדי, לא משפיעה על כמות המים שהקיבוץ נוטל
מהמעיין ולכן גם לא על כמות המים שנותרים לזרימה בטבע". ההתעקשות של
דוד מתמיהה במיוחד, משום שמיכאל בלכר, הביולוג של השמורה, העובד
בצמוד לו וגם השתתף בסיור, דווקא חיבר מסמך ארוך מאוד המוכיח כיצד
התייבשות מעיין עין גדי בעקבות השימוש המוגזם שעושה הקיבוץ במי
המעיין, לא רק לצורכי מפעל הבקבוקים אלא גם לצורכי הקיבוץ והמתקנים
הנלווים, מאיימת לכלות צמחייה נדירה ובעלי חיים נדירים שבסביבה. ולא
רק שבלכר חיבר מסמך כזה, הוא גם מרבה להתרות על כך בעל פה. אלא
שכשהוא מתחיל לדבר על כך בעת הסיור, דוד מהסה אותו שוב ושוב.
סוחרי מים
מכיוון שדוד עצמו הוא אוהב טבע מושבע לא ברור מדוע הוא מגן בחירוף
נפש על השימוש שעושה קיבוץ עין גדי במי המעיינות והנחלים שהקיבוץ,
ככל הנראה, רואה אותם כרכושו שלו. עובדה, בקיבוץ עין גדי יש "ענף
מים" ועל ניצולם וחלוקתם אחראי זה 22 שנה חבר המשק יהודה רוט, המכהן
בתפקיד "ראש ענף מים". רוט הוא האיש עם היד על השיבר ולפי שעה האדם
היחיד היודע כמה מים בדיוק נלקחים לצורכי הקיבוץ מכל נחל ומעיין.
לעומת זאת, את המים שצורכת השמורה הוא מוכר לרשות תמורת כ-50 אלף שקל
בשנה, כאילו רשות הטבע והגנים היא חקלאי וקיבוץ עין גדי הוא חברת
מקורות.
רוט וקיבוץ עין גדי עושים כל מה שהם עושים באופן חוקי. מדינת ישראל
החליטה כנראה שמי הנחלים והמעיינות בנאת עין גדי שייכים לקיבוץ, ולא
לטבע, לאנושות או לפחות לציבור הישראלי. רשות שמורות הטבע, שהיתה
אמורה להתנגד נחרצות להקמת מפעל מים שפירושו נטילת המים מנווה המדבר
(כלומר, הפיכת הנווה למדבר), דווקא הסכימה להקמת מפעל המים לפני שבע
שנים בדיוק.
הרבה קודם לכן הקצתה נציבות המים לקיבוץ 2 מיליון מ"ק מים בשנה. כאשר
ביקש הקיבוץ את ההקצאה הזאת, הוא עוד עסק בעיקר בחקלאות: אז גידלו
בעין גדי מילונים וכרם ופומלות. אחר כך נטש הקיבוץ את החקלאות (חוץ
ממטע התמרים), אבל ההקצאה לא צומצמה בהתאם, משום ש"אנחנו כנציבות מים
לא אמורים לשנות את ההקצאה אם אף אחד לא מגיש התנגדות להקצאה, ובמקרה
של עין גדי מי שהיה צריך לדרוש את השינוי בהקצאה היתה רשות שמורות
הטבע שפשוט לא עשתה את זה", אומרת יעל שוהם, דוברת נציבות המים.
אבל יעל שוהם אינה רק דוברת, אלא גם אזרחית, וכאזרחית בעלת נטיות
ירוקות יש לה עוד משהו להגיד. "אני חושבת ששמורת עין גדי היא מתנה
קוסמית ממש, ואני רוצה להגיד לך שרשות שמורות הטבע פשוט נרדמה
בשמירה. אף פעם לא היה לי ברור למה הם הסכימו להקמת מפעל מים, למה הם
לא התנגדו להכפלת כמות המים הנלקחת ממעיין עין גדי פי חמישה ולמה הם
לא עושים כלום בעניין" - ואז היא חוזרת וחובשת את כובעה המקצועי -
"אבל כנציבות מים אנחנו לא יכולים להתנגד מעצמנו".
שוהם אינה היחידה שמביעה תמיהות. "תגידו - השתגעתם? להוציא מים מנאת
מדבר? חסרים מקורות למים מינרליים שאינם נווה מדבר? תפקידו של מי
להגן על מעט המים של שמורת טבע כנגד צרכים כלכליים אגואיסטיים של
הקיבוץ?" כתבה בסוף חודש מרס שושי גולדברג לאבי פרבולוצקי, המדען
הראשי של רשות הטבע והגנים. זה היה כשבועיים לאחר שהשתתפה כהורה
מלווה בטיול השנתי של בית הספר של בנה בעין גדי, טיול שזעזע אותה
עמוקות.
גולדברג היתה פקחית בשמורת עין
גדי בשנות השמונים ומאז עד לפני
שנתיים היתה מרבה לטייל במקום. לנגד עיניה ראתה את מעיין עין גדי
מתייבש ואת הצמחים מתים מיובש. כשהגיעה למקום בטיול השנתי נעטפה נפשה
דיכאון. גם הצמחים שרשות שמורות הטבע שתלה במקום והשקתה אותם
בטפטפות, כדי לנסות לשחזר את הנוף שהיה כאן פעם והיווה בית לשפנים,
יעלים ונמרים - גם הצמחים הללו נעלמו. גולדברג החליטה לפעול.
היא כתבה לכל מי שהוא משהו ברשות הטבע והגנים, ביררה כל מה שנחוץ
בנציבות המים וגילתה שכמו לפני 15 שנים כך גם היום, אין שום פיקוח על
כמות המים שלוקח הקיבוץ מכל מעיין ונחל בנפרד. ההקצאה של קיבוץ עין
גדי היא גלובלית: אין שעוני מים על הצינורות הנוטלים מים מכל מקור
בנפרד, וכך יכול יהודה רוט להגביר את ההזרמה ממקור אחד ולהפחית את
ההזרמה ממקור אחר ועדיין לעמוד בגבולות הקצאה, שבלאו הכי היא נדיבה
מאוד.
גולדברג זוכרת איך בשנות השמונים, כשהיתה רואה פתאום שבמעיין עין
גדי, למשל, נחלשת מאוד זרימת המים, "היינו טסים ליהודה ורואים שהוא
פתח את השיבר לקיבוץ כי פתאום לא היו מספיק מים במקלחות, ואז היינו
צועקים והוא היה סוגר את השיבר וכך כל יום תימרנו ולא היה שום שעון
מים. הדרך שלנו לראות שהם לוקחים יותר מים ממה שסוכם היתה כאשר הבחנו
שלשמורה הגיעו פחות מים, כי אף פעם הם לא שמו שום שעון על השיבר".
פעילותה של גולדברג הביאה לפרסום רשימתו של תומר פרת במדור "מלח
הארץ", תחת הכותרת "שמורת עין גדי מתייבשת" (מוסף "הארץ" 4.5). תוכן
הרשימה הזאת הסעיר פעילים ירוקים רבים, קצתם עובדי רשות שמורות הטבע
לשעבר, ובעיקר הסעירה את ד"ר עוזי פז, שמייד הצטרף אל גולדברג כדי
לפעול להצלת מעיין עין גדי.
"אם יש שתי שמורות בארץ שיש להן איכויות משכמן ומעלה אלו הן החולה
ועין גדי", אומר פז. "בעין גדי יש שילוב של נוף מדברי ונאת מדבר חיה
ומכלול של אלמנטים טרופיים, וזה המקום היחיד בארץ שיש בו צמחים ובעלי
חיים מאפריקה. הייחוד הזה נובע מהמעיינות, כי האלמנטים הייחודיים
נמצאים בעיקר במעיין עין גדי".
ארבעת מקורות המים של עין גדי שופעים 3.5 מיליון מ"ק מים בשנה. מתוכם
נוטל קיבוץ עין גדי 2 מיליון מ"ק (לא רק לצרכיו: הקיבוץ מספק מים גם
לבית ספר שדה, לברזים שבשמורת הטבע, לאכסניית הנוער, לבית ההארחה
השייך לקיבוץ). בטבע נותרים 1.5 מיליון מ"ק בלבד.
הקיבוץ נוטל מים מכל המקורות. אלא שהמים של נחל דוד ונחל ערוגות
נתפסים רק לאחר שהם זורמים בנחלים, ומשום כך עד לנקודת השאיבה יש
סביב הנחלים צמחייה עשירה והנוף אינו נפגע. אבל מי המעיינות נתפסים
בנקודת הנביעה שלהם. לקיומם של הצמחים ובעלי החיים הנדירים, החשיבות
הגדולה ביותר היא למעיין עין גדי, שהספק השפיעה שלו הוא כ-50 מ"ק
בממוצע לשעה (כ-450 אלף מ"ק לשנה). זו שפיעה נאה שפעם גם היתה מספקת
הנאה אודיו-ויזואלית של מראה מים זורמים וקולות פכפוך, אפקטים שקשה
מאוד לשחזר על ידי צפייה בבקבוקי מים מינרליים על מדפי הסופרמרקט.
על פי ההסכמים, לקיבוץ מותר להשתמש לצרכיו השונים ב-340 אלף מ"ק בשנה
ממי מעיין עין גדי. אנשי הקיבוץ טוענים שהכמות הנלקחת למפעל
הבקבוקים, 6,000 או 30 אלף מ"ק בשנה, באה בכל מקרה מתוך המכסה הזאת.
ד"ר עוזי פז טוען שלפי מצב המעיין וסביבתו הוא משוכנע שהקיבוץ לוקח
יותר מזה, אלא שבהעדר מדי מים ופיקוח של גורם חיצוני קשה לקבוע מי
מהשניים צודק.
המדרון התייבש
הקמת המפעל עוררה כמובן שוב את השאלה
למי שייכים מי המעיין. הדעת
אמנם נותנת שקיבוץ עין גדי כלל לא היה קם במקום שבו קם לולא היתה שם
נאת מדבר ולולא היו במקום מי שתייה, כלומר מי מעיינות. אבל האם זכותו
לנצל את אוצר הטבע הזה, הקרוי מעיין עין גדי, גם כדי למכור אותו
בבקבוקים?
"מישהו צריך לקבל החלטה ברמה הלאומית", אומרת גולדברג. "למי שייכים
המים בכלל? והחלטה דחופה נוספת שצריך לקבל היא מה קודם למה מבחינת
סדר העדיפויות: שמירת הטבע במקום ייחודי כעין גדי, או האינטרסים
הכלכליים של הקיבוץ".
"השיקול שלנו בהקמת המפעל היה בהחלט שיקול של להתפרנס. כל אחד שנמצא
במקום שבו הוא נמצא מנסה לאתר את היתרונות היחסיים שלו, והיתרונות
היחסיים שלנו הולכים ומתמעטים. המשבר בתיירות פוגע בנו, כי אנחנו
בעיקר מתעסקים בתיירות. אנחנו סובלים מבעיית הבולענים, הפוגעת
באפשרות שלנו להתפתח. המים הם אחד היתרונות. יש לנו מותג חזק שזה 'מי
עין גדי'. ואפשר להסתכל על המפעל שלנו כעל דרך שבאמצעותה אנחנו
יכולים להעביר לכל אחד, בכל מקום בארץ, מים טובים מעין גדי. גם את
יכולה להרוויח אם תקני מניות של יפאורה-תבורי".
בקבוקים במקום פלפלים
בין קיבוץ עין גדי לרשות שמורות הטבע נחתם הסכם חלוקה. ההסכם הזה
קובע איזה חלק מהמים ייקח הקיבוץ (לא רק לצרכיו) מכל מקור בנפרד,
ואיזה חלק מהמים ישאיר בטבע. הסכם החלוקה הזה קובע כמה מים יושארו
במעיין עין גדי אך רשות הטבע והגנים אינה מסוגלת להבטיח זאת ומעדיפה
לעצום עיניים.
פרבולוצקי עדיין נוקב במספר 6,000, אף שכבר שנתיים נוטל הקיבוץ בדיוק
פי חמישה ממה שאושר לו מלכתחילה, בהסכמת נציבות המים וללא ידיעת
הרשות.
"מי עין גדי מעולם לא שימשו לחקלאות", אומר ד"ר פז. "הטענה כאילו
במקום לחקלאות הם משתמשים עכשיו באותם מים למפעל היא פשוט שקר",
טוענת גולדברג, "ואני לא מבינה בחשבון של אחד ועוד אחד איך ייתכן שאם
קודם הקיבוץ השתמש בכמות מסוימת של מי מעיין עין גדי לשתייה בקיבוץ
ובבית ההארחה ולמקלחות ולבית הספר, ועכשיו הוא לוקח עוד 30 אלף קוב,
אז במתמטיקה פשוטה אני לא מבינה איך ייתכן שכמות המים שהוא נוטל לא
גדלה".
יוסי הראל, מהמחלקה לניטור נחלים ברשות הטבע והגנים ועובד נציבות
המים, אומר שכמות המים במעיינות ירדה מאוד. "לא בדקתי היום את מעיין
עין גדי, אבל בדיוק עכשיו אני חוזר ממעיין שולמית וכמות המים שיש שם
היא רבע ממה שיש בהסכם החלוקה", הוא מעיד. האם גם הוא שותף לתחושה
שהקיבוץ נוטל ממעיין עין גדי יותר מים מכפי שהוסכם בהסכם החלוקה?
הראל: "אני בהחלט שותף לתחושה, אבל אני לא יכול להוכיח אותה, כי אין
בינתיים שום דרך למדוד כמה מים נוטל הקיבוץ, כי לא הותקנו בכלל מדי
מים".
אבי דוד נותר חסר מלים כאשר השאלה הזאת מופנית אליו: איך ייתכן שרשות
שמורות הטבע, שטרחה לנסח הסכם חלוקה, מעולם לא טרחה להתקין את
האמצעים האלמנטריים כדי לוודא שהקיבוץ עומד בכללי ההסכם. "זה באמת לא
בסדר שאין שעוני מים", אומר דוד. "לפני שלושה שבועות נערך פה סיור של
הרשות ונציבות המים, והוסכם שבקרוב נתקין שעוני מים ומתקני מדידה".
"מה זאת אומרת בקרוב", מתעצבן פז. "למה יש פה מפעל שלוקח מים מהמעיין
ואתם, כרשות, מחכים שש שנים לפני שאתם מתחילים בכלל לבדוק?" ודוד
משיב: "אני מודה שפה כרשות היינו קצת אטיים מדי".
מי שמרוצים לגמרי מהמצב הקיים הם חברי קיבוץ עין גדי. כפי שנראים
הדברים כיום, קיבוץ עין גדי הוא אולי היישוב היחיד בישראל שאינו מודע
כלל לצורך לחסוך במים. להיפך. הסכנה היחידה האורבת לצמחייה המופלאה
של הגן הסוב-טרופי היא השקיית יתר. המים בקיבוץ עין גדי זולים מאוד
והסיבה לכך, כפי שמסביר יהודה רוט, היא ש"אנחנו בעצם חברת מים, אנחנו
בעצמנו כמו מקורות. אין עלינו היטל הפקה שצריך לשלם למקורות, כי
אנחנו בעצמנו מפיקים את המים וזה לא מים רק בשבילנו". ולכך צריך
להוסיף שזו הפקה זולה מאוד, משום שבעין גדי היה צורך רק להניח
צינורות, לא היתה נחוצה אפילו שאיבה.
כמה מים אתם לוקחים ממעיין עין גדי?
רוט: "כל המים מכל המקורות נמדדים על ידי מדי מים שמבוקרים כל הזמן
על ידי נציבות המים ואנחנו לא חורגים אפילו במיליליטר ממה שמותר
לנו".
זאת אומרת שיש לכם מדי מים שמודדים כמה מים בדיוק אתם לוקחים מכל
מקור?
"בוודאי, מזה עשרים שנה. הותקנו מדי מים שמפוקחים באדיקות על ידי
נציבות המים ורשות שמורות הטבע, יש להם מפתח למדי מים שלנו. יש לנו
מד מים נפרד למעיין עין גדי ומד מים נפרד לנחל דוד, מד מים נפרד לנחל
ערוגות ולמעיין שולמית. ולרשות שמורות הטבע ולנציבות המים יש מפתחות
כל מדי המים האלה".
התשובה הזאת של רוט מעוררת אי נוחות גדולה. ראשית, משום שאפילו מנהל
שמורת עין גדי, אבי דוד, אומר שאין מדי מים שמפקחים על כל מקור
בנפרד. שנית, משום שדוברת נציבות המים אומרת גם היא ש"אין שום אפשרות
לפקח על כמה מים נלקחים מכל מקור מכיוון שלמיטב ידיעתי אין שם מדי
מים נפרדים". ושלישית, רוט עצמו פנה לנציבות המים ולרשות הטבע והגנים
רק במארס השנה וביקש בכתב "הצעה לתכנון מתקני חלוקה ומדידת מים באזור
עין גדי".
רוט גם מתקשה מאוד להשיב על השאלה אם קיבוץ עין גדי משלם בכלל תמורת
המים שהוא משתמש בהם, ולאחר מחשבה אומר: "אני מניח שאנחנו משלמים מה
שנקבע על ידי החוק, אבל אני רוצה להגיד לך באופן חד וחלק שני דברים:
א'. כל מה שאנחנו עושים נעשה אחרי שיש עליו הסכם מסודר עם כל
הגורמים, כולל רשות הטבע והגנים; ב'. עצם זה שקיים או לא קיים מפעל
מים מינרליים לא שינה כהוא זה את מאזן המים במעיינות.
סליחה, איזו זכות יש לכם לקחת את המים ולמכור אותם בבקבוקים?
"איזו זכות היתה לנו לקחת אותם ולגדל בהם מלונים? אנחנו לא גנבנו את
המים, אנחנו קיבלנו את המים מהמדינה באמצעות הנציבות. כל עוד המים לא
זרמו לבקבוקים, הם זרמו לקיבוץ לצרכים אחרים".
"אין צורך להכביר מלים ומספיק לצאת לשטח ולראות את היובש וההכחדה
הכמעט מוחלטת של שמורת עין גדי, כדי להבין שכמות המים האמורה להגיע
לשמורה לא מגיעה אליה", כתבה ח"כ רונן. "בנוסף לכך, מזה שנים שהקיבוץ
אינו מעבד עשרות דונמים שקיבל לטובת גידולים חקלאיים. האם הנך מוכן
להורות לנציבות המים להגדיל באופן מיידי את כמות המים שאמורה להגיע
לשמורה, כדי להתחיל בתהליך השיקום? האם הנך מוכן לאפשר לרשות הטבע
והגנים לתפוס חלק מהשטחים שנזנחו על ידי הקיבוץ ולאפשר לה להפוך אזור
זה לנאת מדבר אמיתית?"
היסטוריה של עימותים
ד"ר עוזי פז מונה בשנת 58' לעמוד בראש המדור לשמירה על הטבע שהוקם
אז במשרד החקלאות. "אני מלווה מאז את נאת עין גדי", הוא כתב למערכת
"הארץ" לפני שבועות אחדים. "זו היתה נאת מדבר מקסימה בשפע הצמחייה
שבה, שהתבלטה למרחקים בצבעה הירוק. כיום לא נותר במדרון שמתחת למעיין
עין גדי אלא יער מצבות של עצים ושיחים שמתו מיובש, לאחר שגזלו את
מימיהם.
"צר לי לקבוע, כי חוסר התחשבותם של חברי הקיבוץ בטבע, בנוף ובסביבה
לא החל עם הקמת המפעל ל'אריזת' המים המינרליים, ולא מצטמצם רק לבעיות
המים, אף כי במפעל המים המינרליים שלהם הם הצליחו להתעלות אף על
עצמם. בציניות אין קץ הם משתמשים ביעל כסמל מסחרי, וזאת בשעה שהם
גוזלים מים מפיו ו'באותה הזדמנות' גם מחסלים את עשבי המרעה שלו.
"יתר על כן, הקיבוץ מנסה להשכיח את העובדה כי בינתיים צמח אצלו גם
ענף אירוח גדול ומתרחב, וכל תייר צורך מים רבים. גם הקיבוץ שגדל,
לרבות גן הנוי היפהפה שלו, צורך מים רבים שלא נצרכו בעבר. מעיין עין
גדי היה האחראי העיקרי לעולמה המיוחד של עין גדי וכיום זהו מקור המים
לשתייה, לאירוח ולגינון וממנו גם נלקחים המים המינרליים. מעיין זה
שופע בממוצע כ-55 קוב לשעה, וכל קוב מים שנלקח ממנו הוא קריטי!
"הייתי מצפה לחרם על מי עין גדי: שסופרמרקטים, צרכניות, חנויות,
מסעדות וקיוסקים יסרבו לקבל מהספקים מים אלה, והצרכנים יסרבו לקנות
ולשתות אותם. במקביל יש לחשוב על צמצום מספר חדרי האירוח בכל מרחב
עין גדי, הן בקיבוץ, הן בבית ספר שדה והן באכסניה, ולחסוך כך עוד
עשרות קוב מים מדי יום ביומו. אולי כך ניתן יהיה לשחזר, ולו גם במעט,
את תפארת העבר".