זיכרונות משפחת אלינסון מקיבוץ משמר השרון

לפני שמתחילים: מי הם האנשים שבסיפור?

הסיפורים בחלק הזה נוגעים בכמה דורות ובשתי משפחות, שהגיעו לארץ ממקומות שונים באירופה ובסופו של

דבר נקשרו זו בזו במשמר השרון.

כדי להתמצא, מספיק לזכור ארבעה אנשים מרכזיים:

יצחק (איציק) אלינזון / אלינסון

בן יחיד לנתנאל וברוריה. נולד בשנת 1932, כאשר קבוצת "משמר" עדיין הייתה בהרצליה, וגדל במשמר השרון

מימיה הראשונים ועד ליום מותו.

נתנאל אלינזון / אלינסון

אביו של איציק. היה מעשרת המייסדים הראשונים של קבוצת "משמר", שהוקמה ביבניאל בשנת 1924. הוא

וברוריה היו במשפחות הראשונות וחיו גם עד למותם בקיבוץ.

ברוריה (בלינסקי) אלינזון

אמו של איציק ואשתו של נתנאל. גם היא הייתה בין אנשי קבוצת "משמר" מראשיתה, ועלתה לארץ לפני מלחמת

העולם השנייה. הוריה היו איטה־לאה ויוסף־זאב בלינסקי, שעלו מאוחר יותר לארץ והתיישבו בהדר עם.

אריקה אלינסון

אשתו של איציק. היא גדלה בהונגריה בתקופת השואה. אביה הביולוגי, לאסלו, נספה בשואה. אמה, אליזבט,

שרדה את השואה ולאחר המלחמה נישאה ליאנוש נמט. בשנת 1956 ברחו אריקה ויאנוש מהונגריה לצרפת,

וכעבור כמה שנים התאחדה המשפחה. בהמשך עלו אריקה, אליזבט ויאנוש לישראל, ואליזבט ויאנוש חיו במשמר

השרון.

כך נראית המשפחה, בפשטות

הצד של איציק:

איטה־לאה + יוסף־זאב בלינסקי

↓

ברוריה בלינסקי + נתנאל אלינזון

↓

יצחק (איציק) אלינזון

↓

נישואיו לאריקה

הצד של אריקה:

אליזבט + לאסלו

↓

אריקה

↓

בהמשך אליזבט נישאת ליאנוש נמט.

הקובץ הזה מספר לפי דמויות, לא לפי סדר כרונולוגי.

כתב עמיחי אלינסון (אלינזון) - כפי שהוסבר בהמשך למה כאלו שתי שמות משפחה כי בקיבוץ זה תמיד היה

אלינזון אבל בתעודת זהות לא

.…

אביה החורג של אריקה אלינסון (אביה הביולוגי של אריקה נספה בשואה). נולד בברידג'פורט, ארה"ב, הוריו

הגרו להונגריה, בשלב די צעיר עזב את משפחתו, שירת כקצין בצבא, ושם הכיר את אליזבט (אמא של אריקה)

והזוג נישא. ב1956 היתה בהונגריה הפיכה, כוחות רוסיים פלשו לעיר, נערכו "טיהורים". יאנוש חשש שעקב

ביקורת שהעביר, יסתבך ובהחלטה של יום הצטרף יחד עם אריקה לחבורת מבריחי גבול. תמורת תשלום בגובה

של כחודשיים משכורת, ברחו השניים לצרפת.

תחילה שהו שם בשני מחנות מעבר. נציין שבתקופה זו היו כרבע מליון פליטים מהונגריה.

בצרפת כבר גר אחיה של אליזבט, ג'ורי.

בהזדמנות זו נספר שג'ורי היה מדריך תיירים, ובעת טיול איתם בחו"ל עזב את הקבוצה ונותר בחו"ל. הוא נישא

שם לבת של שחקן מוכר (אנטואן דה בלפטרה) והסתדר. הוא סייע ליאנוש למצוא עבודה בתחום החשמל. יאנוש

ואריקה גרו בדירה ליד העבודה.

אליזבט נשארה בהונגריה. היה אסור לה להיות בקשר עם מי שברח. יאנוש ואריקה הצליחו להתכתב בסודיות עם

אליזבט תחת שם אחר, במכתבים שנשלחו לבעל מספרה שהכירו וזה קישר ביניהם.

לאחר 3 שנים, קיבלה אליזבט אישור לצאת מהונגריה, ולהתאחד עם אחיה בצרפת (היה צריך להסתיר את הקשר

עם מי שברח,) וכך המשפחה כולה התאחדה.

לימים בעקבות עליתה של אריקה לישראל, הגיעו אליזבט ויאנוש לגור במשמר השרון. הם חיכו שיאנוש יהיה זכאי

לקבל פנסיה ואז עלו.

יאנוש עבד במאפיה כאיש טכני באופן מלא, כולל קריאות בשל תקלות בלילות, "יאנוש מהר יש תקלה", והוא היה

זמין ובעל תפקיד מרכזי. במקביל העביר לקיבוץ פנסיה שהיתה לו מהעבודה בצרפת. הוא לא ידע עברית, אך גר

בעבר באיזור שדיברו בו גם גרמנית והוא דיבר בשפה זו, ובאותה תקופה עובדי מאפיה ידעו אידיש, שפה דומה,

וכך הסתדרו.

נציין שהמאפיה המדוברת אשר בה עבד, היא מאפיית דגנית, מאפיה תעשייתית מהגדולות בארץ, שהיתה בקיבוץ

משמר השרון וסיפקה לחם ברחבי הארץ. בשלב מסויים היתה בה שריפה גדולה, והוחלט למזג אותה עם המאפיה

בקיבוץ עיינת, וזוהי כיום מאפיית "דגנית עין בר".

יאנוש היה איש כשרוני בעל "ידי זהב", ובנה את מתקני השעשועים שהיו בגן השעשועים הישן נדנדות, אווירון על

סולם ועוד.

בגיל מבוגר יותר עבד בהקמה ותחזוקה במערכת החינוך, הרבה בפינת החי וגם בבתי הילדים.

יאנוש כאב וסב בקיבוץ היה מגיע למשפחה על בסיס יומי, לא ידע עברית. דוברת ההונגרית היחידה בקיבוץ היתה

ביתו. הקיבוץ דאג שיקבל את העיתון אויי קלט Új Kelet - עיתון שיצא בארץ בשפה ההונגרית, ובין היתר טומי

לפיד ואפריים קישון התחילו בו את דרכם. היה מעודכן והשאיר את העיתון לביתו ההונגריה שתקרא גם. הביא

באופן מסורתי כל יום חמישי חלה חמה מהמאפיה לילדים, בנה דברים לנכדים, לאחר מות אישתו היו כל הנכדים

מגיעים אליו למפגש שבועי בביתו בשבת עם אוכל טעים שארגן (כולל נקניק הונגרי מסורתי) עישן, אכל גם

נקניקים הונגריים עם הרבה שומן ועבר את גיל 80 בבריאות טובה. היה ג'נטלמן ומכובד.

--

אמא של אריקה אלינסון.

* בלעז נקראה אֵרְגֵ'בֵּט Erzsébet או בשם חיבה אֵרְגִ'י, אבל בארץ "עיברתו" לאליזבט.

נולדה בהונגריה, חיו במשפחה עשירה (עד המלחמה) בבודפשט ליד הדונובה וארמון המלך. אביה קַרֹוי פרקש

Farkas Károly (* בהזדמנות זו, הכתיב על הקבר אינו מדוייק, הצירוף ly בהונגרית דומה לסיומת י' בעברית,

צירופי האותיות בהונגרית אינם זהים לאלה של אנגלית,) היה מנהל סוכנות נסיעות (עד המהפכה בהונגריה, שאז

השלטון הקומוניסטי לקח לו את העבודה והפנסיה - ככה עושים ל"בורגנים". חסרי פרנסה הם הגיעו לגור אצל

אליזבט.)

בתקופת השואה בעלה (לאסלו László) נלקח לעבודות כפיה בתקופה יחסית מוקדמת, ולא שרד את השואה.

בתקופת המלחמה היא ודודתה אירן ובנה טיבור גרו יחד, והפכו את הבית למעין פנסיון שגרו בו עוד אנשים

בשכירות.

בהונגריה עיקר השמדת היהודים היתה בשבועות האחרונים של המלחמה.

לקראת סוף המלחמה, כשהגיעו הגרמנים לקחת אותן מהבניין, היא ודודתה אירן הספיקו במהירות לתפור תיק

קטן מתחת לבגדים עם כסף, שסייע להם בהמשך. הם נלקחו לגטו בודפשט ובהמשך הובלו ב"שיירות המוות"

בדרך להשמדה. מדובר בשיירות של אסירי גטו שהובלו בכפיה ברגל קילומטרים רבים ביום תוך אלימות, ירי,

העדר מזון וסניטציה. בחסות הפצצה הצליחה לברוח מהשייירה יחד עם קרובת משפחתה אירן ליער סמוך, כאשר

עבר גוי עם סוס ועגלה התלבטו אם להתגלות אם יסגיר אותן או לא. הן לקחו סיכון, לא סיפרו שהן יהודיות. הוא

טיפל בהם תמורת טבעת והכסף שהיה עליהן, קנה להן בגדים במקום הסחבות מהגטו שהיו לבושות וכרטיס

לרכבת לבודפשט, שם הצליחו לעבוד כעוזרות ביית, במקום שלא שאלו יותר מדי שאלות. הדודה אירן ארגנה

בגדים שהנוצרים נהגו ללבוש, חזרה לגטו והוציאה את בנה ואת אריקה מהגטו. אמרה להם לצאת יד ביד ולא

להתעכב אם יעצרו אותה. נשמע מוזר, אבל הצליח.

בעלה של אליזבט נלקח למחנה עבודה ולא שב, לא ידוע מה עלה בגורלו. לאחר המלחמה עבדה בהנהלת

חשבונות ושם פגשה את מי שיהיה לימים בעלה השני, יאנוש, קצין פוליטי שהיה במקום.

במהפכה ב1956 ברחו יאנוש ואריקה מהונגריה לצרפת, בהחלטה של יום. אליזבט בזמן הקצר שהיה החליטה

להישאר עם הוריה המבוגרים שהיו זקוקים לטיפול, ורק אחרי 3 שנים הצליחה להתאחד עם משפחתה (יותר

פרטים - ראו יאנוש נמט.) היתה צריכה לשקר שאין לה קשר עם בעלה שברח, והיא רוצה להגיע לאחיה. המשטרה

עקבה אחריה.

לאחר עליתה של אריקה לישראל, הגיעה אליזבט למשמר השרון יחד עם בעלה יאנוש, עבדה במחסן הבגדים שבו

אז תפרו גם בגדים לחברים, תקנו בגדים, תפרה תיקים לעגלות התינוקות "תיקי לידה", עם כיס לבקבוק, למוצץ,

ועוד, הכינה בובטרון לבתי הילדים ועוד. ידעה לנגן בפסנתר, ואף נגנה קצת בקבלות שבת.

אליזבט בקיבוץ שמרה על קשר יומי עם המשפחה, ידעה עברית מתקליט וספר שרכשה לפני בואה ארצה, עשתה

לנכדים ימי הולדת גדולים ומושקעים. שמרה על סוג הומור ייחודי. נושא השואה והבעל / סב שלא ידוע מה עלה

בגורלו היה נוכח. היה לה שיתוק באחת האצבעות כנראה מהתת-תנאים של המלחמה, התפתחה דלקת פרקים.

דודתה אירן, עשתה לה עיסויים ביד וכך חושבים שהצילה לה. את היד, חוץ מהזרת שנותרה מכופפת ומשותקת.

חיו בדירה קטנה. הקפידו לנסוע פעם בשבוע לנתניה לחיי העיר. ככה זה כשבאים מפריס.

לקראת סוף ימיה, לא רצתה לחיות בתנאי חולי, סרבה לניתוח שהוצע לה, וסיימה את חייה.

כתב: עמיחי אלינסון

----

.----

אביו של יצחק אלינזון (1892 - 1964)

מעשרת המיסדים הראשונים שהכריזו על קבוצת משמר.

נולד בכפר סולובקובצה ברוסיה, היה תלמיד חכם ובקיא ביהדות, בבית דיברו אידיש, ובבית ספר ובעיר גם רוסית.

הוא למד היטב יהדות כולל גמרא ומשנה ומשם ידע עברית, הוסמך לרבנות.

היה פעיל בהגנה על היהודים, היה בצבא הרוסי, ניסה לערוק ולעבור את הגבול, אך נתפס, וישב בכלא. ניסה

לעבור שוב ונתפס, אמרו לו שאם ינסה שוב יוציאו אותו להורג ובכל זאת עבר פעם שלישית בהצלחה ועלה

לפלשתינה, באיזושהי דרך, איציק בנו זוכר שעלה עם שם משפחה מזוייף, והיתה איתו בחורה בשם בלומה שגם

הגיעה לארץ, כנראה בנישואין פיקטיבים. ניתן היה לצרף לדרכון בת זוג, והשתמשו בזה כדי שעוד מישהי תגיע.

איציק אומר שהוא יודע על כך משמועות, אבא שלו לא סיפר לו בלומה הזו עוד הגיע לחתונה של איציק ואריקה

שהיתה גדולה ורבת משתתפים. "לך יש את זה, ולי אין כלום", אמרה לברוריה, ומאז איננו יודעים עליה.

נתנאל הספיק לשלוח כסף לאחותו דינה, כדי גם היא עלתה לארץ, יתר המשפחה ככל הידוע לנו נספה בשואה.

דינה התחתנה עם יעקב פרלדיק במושב בית שערים ולהם משפחה גדולה, עם שם משפחה עיברי, משפחת פלד.

הוא לא דיבר עם בנו על נושא השואה, לאחר מותו נמצא מכתב שמספר מעט, ובטיול שורשים שערכו קרובי

משפחה נודע שיהודי הכפר כונסו לבורות יריה ונורו על ידי האוקראינים בחסות הכיבוש הגרמני. היו כמה ילדים

שהסתתרו אצל משפחות בכפר, אך לאחר שאחד כזה נתפס ואם המשפחה נורתה על ידי החיילים, עברו הילדים

למקלט כלשהו, שם סגרו עליהם את הדלתות, הוצבה שמירה עם איום שמי שיסייע להם לצאת - ירו בו. שמעו את

צעקות הילדים הכלואים במקלט עד למותם.

נתנאל עבד כשכיר ביבניאל, ורויטמן כינס כמה פועלים והם החליטו ב1924 להקים קבוצה, שתקים קיבוץ, הם

נקראו קבוצת "משמר". הקבוצה היתה של 10 גברים, והיו חסרות גברות. רויטמן כנראה נסע לחיפה והביא אולי

מבית עולים את בת עירו - ברוריה בלינסקי - לימים אישתו של נתנאל.

באותה תקופה הצטרפה גם "שרה א"' / דרפקין (אמא של זוהר ארבל ותמר הבת הראשונה של הקיבוץ.) לפי

זכרונות שכתבה שרה, ברוריה ונתנאל הם המשפחה הראשונה של הקיבוץ. אולי הכוונה לכך שעברו לגור כזוג או

התחתנו.

בנם היחיד יצחק נולד ב1932 כשהקבוצה היתה בהרצליה וחיכתה בתור להתישבות.

נתנאל היה ממקימי הקיבוץ בנקודה הנוכחית שלו, עבד בפרדס, בגן הירק (בתקופה הראשונה הקיבוץ היה יותר

קטן ובשטחים שהיום בתים היה גן ירק ועצי פרי,) ובענף הפרחים עד סוף חיו. כמובן עבד במה שעשו החלוצים,

יש למשל תמונה שלו שהוא עובד בהקמת מגדל המים בקיבוץ, יש רישום שהיה חבר ב"הגנה". תמונה מפורסמת

אחרת שלו, לעת זיקנה עם מכשיר קילטור ידני בענף הפרחים, מכשיר שזכה לכינוי "האלינזונית".

אז לא היה רדיו בכל מקום. סיפרו שנהג לשיר הרבה תוך כדי עבודה. הרבה בקריאה, הקדיש את מעט הכסף

שהיה לו לקניית ספרים, בקיא ביהדות ומעורב בהוואי החלוצים - ריקודי הורה, שירה וכו,' ואיש עבודה חקלאית

ובניית הקבוצה במשירות נפש רבה.

נשאר סרט הקלטה עם כמה מהשירים, והוריש לבנו את אהבת הזמר החסידי.

ידע את כל התנ"ך בעל פה. כשאיציק היה ילד, היה לו משחק להגיד לו פסוק, לבדוק את זה, והוא היה אומר לו

מהיכן הפסוק.

בין ספריו היו 6 סדרי משנה, וכשהיה קורא היה צריך לשיר אותה, כפי שהורגל בזמן לימודיו. היה בקיא בעברית

ודקדוק עברי, היו באים להתייעץ איתו בנושא, לימד גם עברית עולים חדשים שהיו בקיבוץ.

יום הולדת 60, גיל שנחשב זקן, עשו יום הולדת בביתו, והוא קיבל כורסא. עד אז לא היתה להם. הביאו עוגה,

אלימלך קרא דברים. אציק זוכר את בית הוריו בבגרותם כשאימא שלו על הכורסא מאזינה לרדיו, אבא שלו על

כיסא, מפרקים על השולחן, קורא עם מנורת קריאה, דבר שגם אז לא היה מובן מאליו, שרוליק (אבא של אהוד

ברק שהיה גם בתחום החשמל, מיים, מוסך,) התקין לו.

חברים היו עוקצים את נתנאל

"מאיפה הרדיו", שאלו? לא יודע, ענה נתנאל, זה ברוריה הביאה - כך מספרים שענה. זה היה אחד המכשירים

הפרטיים הראשונים בקיבוץ, כנראה עם עזרה של אמא של ברוריה.

הוא נפטר ממחלת הסוכרת שלא זוהתה בזמן. הלך לרופא המקומי וסיפר על בעיותיו הרפואיות, אך הרופא חשב

שזה "שום דבר", היו פה חלוצים שסבלו מכל מיני מכאובים וקשיים וככה זה. לאחר כמה פעמים הוא עזב בטריקת

דלת את חדר הרופא, ובערב האחות, גאולה נגשה אליו בחדר אוכל ואמרה שלא יכעס, והינה הפניה לבדיקות…

כשהרופא המומחה בדק אותו, הוא תפס את ראשו ואמר "איפה היית עד עכשיו". היה חולה קשה, וזה גם מקרה

הסוכרת הראשון בקיבוץ, אך מאז הרופא המקומי דאג לשלוח מהר כל חבר לבדיקת סוכר, והתמחה בעצמו

בהמשך בסוכרת אולי גם בעקבות המקרה הזה, אך לנתנאל זה כבר לא עזר. לא הספיק לראות את נכדיו.

בימים ההם היה חודש אבל על כל חבר קיבוץ שנפטר. זה התבטא למשל שלא שרו בקבלת שבת או בחג, בתום

ה30 ישבו בחדר אוכל מוחשך וחברים קראו והעלו זכרונות על הנפטר. עברו השנים והנוהג השתנה לשבוע אבל

וכעבור עוד שנים, נפסק גם מנהג זה כלל. בעבר היתה תהלוכת אבל מהמועדון עד בית הקברות. מלווים את המת

בדרכו האחרונה. בשנים האחרונות גם נוהג זה הופסק. מגיעים ישר לבית הקברות, והמת מורד מאמבולנס או

רכב של חברת קדישא.

איציק, בנו, אומר שהיום יש גם נתנאל אלינזון, אבל אחר. הכוונה לבנו הבכור הקרוי שמו, נתנאל. המטפלת שלו,

יהודית צבלין אמרה "לא אכפת לי, אני אקרא לו נתי", ומאז הכל קוראים בשמו כך.

איציק ביקש מאביו שיכתוב זכרונות.,'מה אני סופר' ענה לו. ואין ממנו זכרונות כתובים, אלא שירים מוקלטים.

** אלינזון או אלינסון?

נתנאל חתם את שמו תמיד - אלינזון, כך גם במסמכי הקיבוץ, וכך כתוב על קברו, על תא הדואר וביתר הרישומים

של הקיבוץ חברי הקיבוץ קראו לו בד"כ בשם משפחתו ולא בשם המשפחה, כך גם על קברו ואף הנכדים בגנים

ובבתי הספר נרשמו כך... אך בתעודת הזהות כתוב שם המשפחה אלינסון… והדור המודרני שתלוי יותר ברישום

הארצי ופחות ברישום הפנימי בקיבוץ, מתיישר עם מה שהפקידות רשמה.

* תופעה של תרגום לעברית ז/ס מופיעה בעוד מקומות, גם בשמות משפחה כמו אבמרסון/אברמזון, גם במילים

כמו מוסיקה/מוזיקה, ישראל - מבוטאת על ידי דוברים שפות זרות "איזראל".

כתב: עמיחי אלינזון

----

----

נולדה באוקראינה בעיר רובנה (אז זה היה פולין.) גדלה בבית יהודי, והלכה לגן יהודי. סיפור למשל שהשתמר -

מסופר שבטו' בשבט הביאו להם פרי מארץ ישראל - תפוז, וכל אחד קיבל פלח אחד. תקופת מלחמת העולם

הראשונה הילדים הוצאו מהעיר למרחבים העצומים של רוסיה, הרחק מהמלחמה.

בבית דיברו אידיש, ובגן / בית ספר רוסית.

עלתה לארץ ישראל - למה? פעם שאלתי. מה זאת אומרת, ענתה, הייתי ציונית.

בארץ דיברו עברית. טוב… דיברו גם באידיש אם היה משהו שרצו שהילד לא יבין. גם עם הוריה שעלו לארץ ולא

ידעו היטב עברית היה צריך אידיש, אך העיקר עברית. למדה עברית עוד ברובנה.

הצטרפה לקבוצת משמר ביבניאל (הרחבה בנושא ראו נתנאל אלינסון.)

למשמר השרון שתי רשימות של עשרת המייסדים, האחת יסוד הקבוצה ביבניאל, והשניה באסיפת היסוד

כשהקבוצה היתה בהרצליה. ברוריה בעשרת הראשונים בקבוצה השניה.

בתקופת העליה לקרקע במשמר השרון (1933) היא נשארה עם יצחק הילד בהרצליה, ובעלה נתנאל הגיע לקיבוץ,

והחל עם החלוצים בעבודה. החלוצים גרו תחילה בצריף משותף בכפר חיים, רק לאחר בניית בית התינוקות (בניין

הספריה של היום) הגיעו התינוקות. בנה יצחק היה בקבוצת הילדים הראשונה שהיו בה 13 ילדים, והיתה למעשה

3 כיתות. מכל אותם ילדים נשארו יצחק, אורי כהן ועמוס שיינפלד שנהרג בתאונת ירי (אבל איציק מספר שלפני

התאונה דיבר על עזיבת הקיבוץ.)…

עבדה הרבה בגן ירק. איציק זוכר בין היתר - איך טיפלו במזיקים? היא היתה עוברת מדי בוקר עם קופסאת נפט,

והכניסה לשם את התולעים. בלי ריסוסים.

מאוחר יותר היתה אחראית על חדר אוכל לילדים. בתקופה שהקיבוץ עיבד אדמות בנגב, היתה שם לבשל

לחברים. לעת זיקנה ממש התמחתה בדג מלוח והכנת הגזר - הוצאו את הגזרים מהאדמה היה צריך לנקות ולסדר

לחברים. מאוד אהבו, היוו מתכונים עיקריים.

כחלוצה עשתה עבודות רבות, למשל לצורך הכנת דרכים וכבישים - איסוף אבנים ושבירתם עם פטיש לחצץ! מה

לעשות, היא היתה צריכה אוכל, מסביר איציק. לא חילקו אוכל בחינם. היה זה כאשר הקבוצה היתה ביבניאל

וטבריה. השתתפה בהוואי החלוצים, ריקודי הורה כו.'

ברוריה הגיעה לארץ לפני המלחמה ההיא. ככל הידוע לנו כל מי שנשאר בגולה לא שרד את שואה. לא דיברו על

הנושא הזה בבית, ואולי גם לא הגיעו ידיעות. ניסיתי לשאול גם את הבנות של אחיותיה אם ידוע להם משהו,

ומכולם קיבלתי בערך אותה תשובה: "אף פעם לא שאלתי, ואף פעם לא סיפרו לי".

יחד איתה חיו בקיבוץ שתי אחיותיה אסתר (אלראי - שם משפחה לאחר הנישואין) ובלומה (לימוני - שם משפחה

לאחר הנישואין,) ואח נוסף, משה, במושב הדר עם. הוריה גרו בהדר עם ונקברו במשמר השרון.

ברוריה, אחיה, ההורים שמרו על קשר רציף וטוב. הוריה של ברוריה נזקקו בשנותיהם האחרונות לטיפול סיעודי

וברוריה יחד עם אחיה עשתה זאת יום יום במשמרות בביתם בהדר עם.

חיה בדירת 2 חדרים, ככה אנו זוכרים כנכדים, אולם למעשה במושגים של אז זו היתה דירה ב"שיכון וותיקים"

ושני חדרים זה עוד אחרי שהגדילו לוותיקים את הדירה. לפני זה היא ובעלה גרו בדירת חדר ללא שירותים באזור

המזכירות של היום. לא סתם בשפת המקום קראו למה שאנו מכנים היום בית, "חדר".

לא היה אז הפרטת דירות. הדירה בבעלות הקיבוץ, קיבוץ של פעם שעיקר הרכוש משותף, תקציב אישי דל,

הקיבוץ דואג לדיור, צרכי בריאות, מזון, לחלק מרכזי בחינוך וגידול הילדים שישנו בלינה משותפת לא בבית

ההורים אלא בבית ילדים.

שנותיה האחרונות של ברוריה לוו במחלות זקנה וצורך בטיפול סיעודי, והיא היתה בבית קפלן (בית האבות

בקיבוץ) עד למותה.

כתב: עמיחי אלינסון, 2020.

----

---‐ -

כנראה עם תאריך הלידה הכי וותיק בבית הקברות של משמר השרון.

אלה ההורים של שלושת האחיות

ברוריה (בילינסקי) אלינסון / אלינזון (אמא של יצחק אלינסון / אלינזון)

בלומה (בילינסקי) לימוני (אמא של ברוריה ויזר, חדוה גיל.)

אסתר (בילינסקי) אלרואי (אמא של יאיר אלרואי, תירצה גל, שרה מרקוביץ.)

ומשה בלינסקי אחיהם שגר בהדר עם (אבא של נח, עוזי, גילה, דינה.) לבת של עוזי, אילנית, קוראים על שמה של

איטה לאה. סבתא רצתה עליה אבל התקשרו על אילנית.

האחיות עלו לארץ לפני ההורים. בהמשך ההורים שלחו לחלוצים כסף לקניית קרקע וכדי שיבנו להם ביית. הם לא

הכירו את הארץ, קנו חלקה בעמק יזרעאל / עפולה, אך האחיות אמרו שזה רחוק מדי, והצליחו להחליף לחלקה

במושב השכן, הדר עם (אז נקרא חירות ג.)'

נוסף לבית, החלוצים נטעו מראש, פרדס וכנראה בנו גם לול.

נציין שהגעתם היתה לפני מלחמת העולם השניה והספר הלבן שהגביל את העליה. איתם הגיע בנם הצעיר, משה.

רחל, אשתו של משה היא אחותה של חנקה אלתרמן שהגיע תחילה למשמר השרון את ידידה עם האחיות

בלינסקי ואלה הגיעו לה את אחיהם.

גם משה ורחל גרו בהדר עם.

היה להם משק חקלאי שבו עבדו עד שחלו. זאב בלינסקי חלה ראשון ושכב במיטה כ10 שנים. האחיות בקיבוץ

הלכו כל יום במשמרות בוקר, צהריים ערב לטפל בו (הסתדר כי כל אחת עבדה בקיבוץ בשעות אחרות.)

כשנפטר היתה תהלוכת אבל אחרי הארון. נשאו את הארון במסע רגלי על הכתפיים עד בית הקברות בקיבוץ.

לאחר שנפטר גם איטה לאה היתה במצב סיעודי כמה שנים, וזכתה לטיפול דומה.

דיברו בעיקר אידיש והסבתא עם הזמן דיבר. קצת עברית. בגולה היתה להם חנות למוצרי דיסקית, כנראה הכוונה

לכל מיני דברים כמו צלחות, שרוכים כפתורים וכו' ועוד כל מיני ביגוד, נעליים אבל לא אוכל. כנראה, זה פרנס

אותם יפה.

הנכדים שלהם מהדר עם, זוכרים שבנו בקיבוץ לסבא כיסא גדול מעץ עם גלגלים קטנים פשוטים למטה שיהיה

אפשר להסיע אותו (אבל לא כמו היום שאפשר לשבת ולסובב את הגלגלים הגדולים לבד,) וכשהיה נופל היה צריך

לקרוא לבן שלו מהלול וזה קרה די הרבה. בתקופה שהם זוכרים סבא סבתא לא היו במצב בריאותי טוב וגם

התקשרו להגיע לקיבוץ לא היו קלנועים. עוד מסופר שהבלינסקי הראשון היה גר (גוי) שעבר ליהדות. איטה וזאב

הגיעו לארץ ב-1936, היו דתיים ממש, שמרו גם על כיור חלבי ובשרי, אם בטעות למשל סכין בשרי נגע במשהו

חלבי אז היו קוברים אותו באדמה לשלושה ימים כדי שיהיה בסדר. בדרך כלל לא דרשו שמירה על דת מאחרים,

הבית היה ליברלי, לגבי הנכדים - חילוני, אולי כעסו למשל שנסעו באופניים בשבת או ביום כיפור. עם הנכד

הראשון, נח, עוד דיברו ביידיש, גם ההורים, והוא יודע את השפה הזאת.

עוד סיפור שאצלם שהם נתנו לברוריה הבת שלהם תכשיטים שבאה לארץ שאם יהיה קושי, היא תוכל למכור

אותם. אבל ברוריה אמרה שהיא לא צריכה את זה ונתנה אותם לגזבר שימסור אותם לקרן היסוד. אמא שלה אחרי

זה התרגזה על זה.

יש עוד קרובים שלהם שהצליחו להגיע לארץ לפני המלחמה, ומישהי שהצליחה לברוח מרוסיה לפרס (אירן) גם

מאימת המלחמה ויש לה ילדים באוסטריה.

.…

נתנאל אלינזון עמד למות ממחלה. בנו יחידו, יצחק, ביקש ממנו שיכתוב זכרונות. הוא ענה לו,'מה אני סופר.'?

לא כתב כלום. נשארה הקלטה של נתנאל שר, "אל הציפור", "כל נדרי" ועוד. זכרון יקר מאדם ומתקופה, חלוציות,

ציונות, קהילה בגולה שחרבה.

ברוריה האם, סבלה ממחלות זיקנה בשנותיה האחרונות, ואף אם מישהו רצה, המצב לא אפשר.

שניהם עלו לארץ לפני המלחמה מקהילות שחרבו ונרצחו. הם ידעו לספר עליהן. אבל בתקופה זו הרבה אנשים

בארץ היו עם סיפור דומה. באו לארץ להקים ארץ חדשה.

איציק לא כתב זכרונות, אבל זכר.

כתבתי כששאלתי אותו על הוריו וסבא וסבתא שלו, לצורך פרוייקט תיעוד בית הקברות בקיבוץ, וכשסיימנו היי - גם

על אבא שלי לא כתוב כלום. לא צריך לחכות.

היה זה בשנת חייו האחרונה.

כתב: עמיחי.

__________

קבוצת "משמר" נוסדה ביבניאל, משם בחפשה אחר עבודה עברה גם למושבה מגדל ולהרצליה, עד שקיבלה

קרקע להתיישבות קבע, משמר השרון של היום.

יצחק "איציק", נולד כשהקבוצה היתה בהרצליה, קיבל תעודת לידה של פלשתינה א"י. הלידה היתה בבית חולים

הדסה בתל אביב, 1932, לא ברור איך היגיעו לשם, אך חזרו לקבוצה באוטובוס.

בגיל 3 הגיע לישוב הקבע (משמר השרון,) עם אמא. אבא שלו יחד עם חלוצים נוספים החלו לפני כן בבניית

המקום. בשנים הראשונות היה זה ישוב קטן בהרבה, אוהלים, צריפים ובהמשך בתים קטנים המכונים "חדר".

לבית הילדים קראו "הבית", והוא נבנה לפני הגעת הילדים.

קיבוץ שיתופי (בלשון הוותיקים לא קיבוץ, אלא קבוצה,) רכוש משותף, לינה משותפת של הילדים מחוץ לבתי

ההורים, ורוב שעותיהם היו במסגרת בית הילדים או הכיתה. הצטרפות בגיל צעיר לעזרה בעבודות המשק

במקביל ללימודים.

כיתה ובית ילדים

היה במשמר השרון בכיתה הראשונה שהורכבה למעשה מ3 כיתות שלמדו יחד במבנה אחד,)(צריף עם מורה

אחת (חנה זכאי,) שנתנה לכיתות חומר שונה. הוא היה הילד ה13 בקיבוץ, והכי קטן וצעיר באותה קבוצה.

בית הילדים היה מקום מרכזי, עם לינה משותפת, כלומר הילדים ישנו בו בנפרד מההורים, דמות המטפלת היתה

משמעותית, המטפלות הראשונות שושנה גינסבורג, לאה רדיאן ונעמי פילר.

תנועת נוער היתה "גורדוניה". בשלב מסויים גורדוניה התאחדה עם מחנות העולים מפא"י, והיתה "התנועה

המאוחדת". בית הילדים גם הוקם כמבנה ביטחון עם בטון נגד כדורים, "בטון מזויין", עם אפשרות לשומר למעלה.

ביטחון, משמר, ההגנה

במרד הערבי הגדול בסביבות 1936, הוא זוכר יריות על הקיבוץ, היו כבני 4 ואמרו להם לשכב על הרצפה. שתי

פרות מתו מהיריות האלה, אז גם היו נפגעים...

גייסו את הנערים למחתרת, "ההגנה", עברו השבעה, אימונים שונים ובהם קפ"פ, מורס, שהיה אמצעי להעברת

הודעות, וגם הנוער נטל חלק במשמרות. היו גם אימוני נשק, שכלל גם מטווח בפרדסים מחוץ לקיבוץ. באימונים

ללא כדורים עמד למשל שומר מהנוער על מגדל מיים, ואם הוא היה מוריד פח מלמטה עם חבל, היה אמור להיות

סימן שמגיעה משטרה בריטית.

סיפור אחר, היתה להם הדרכה על אקדח בכיתה, ומראש ניתנו הוראות בטיחות. אם תגיע המשטרה הבריטית,

איציק היה אמור לצאת מהכיתה עם האקדח דרך החלון ולהחביא אותו בגורן, רחל גינסבור היתה אמורה לארגן

שירה בציבור. משטרה לא הגיעה.

משמרות מורס היו משהו מרכזי לו ולבני גילו, על המגדל בכפר חיים, גבוה יותר מהמגדל בקיבוץ. משם ניתן היה

לשדר עד זכרון יעקוב וכמובן בסביבה. עד שעה 22:00 היתה תקשורת חופשית, ובוצעו אימונים, ולאחר מכן

נשארו שני נערים, אחד ישן, שני ער למקרה של תשדורת חירום.

לחלק מישובי הסביבה לא היה קו טלפון. לקיבוץ הבריטים סידרו קו אחד, אשר נחלק עם שלושה ישובים. אם

שמעו צלצול אחד זה היה מיועד לכפר ידידיה (והאחרים ידעו לא לענות,) 2 צלצולים כפר חיים, שלושה צלצולים -

משמר השרון.

איציק זוכר שאימא שלו שמרה על מגדל המיים של הקיבוץ עם פרוז'קטור, וכשאביו לקח אותו לישון בבית (כלומר

בית ילדים,) ילדים היו צועקים "לילה טוב".

פלשתינה א"י, ראשית הקיבוץ, ותקומת ישראל

בילדותו היתה התיישבות ערבית בסביבה, במלחמת השחרור תושביה ברחו. הקרובה יותר לקיבוץ "וואדי חווארת"

או החוורתים, כך קראו לתושבים. השניה, קובני, היכן שקיבוץ העוגן היום. האיזור היה עם מעיינות, בחורף נהיתה

בריכה ביצה גדולה. בביצות האלה היו רובצים ג'אמוסים, לזכר אותם ימים יש שם פסלים גדולים של ג'אמוסים,

שכילדים היינו (ילדיו) מבקרים. הוא זוכר שקנה מתושבי הכפר אבטיחים, ושהיה הולך עם חבר שלו, עמוס

שיינפלד, הם היו לוקחים ענבים מהכרם של הקיבוץ, מביאים להם, ושותים איתם קפה. כילדים זה היה בשבילם

משהו גדול.

האדמות לא היו שייכות לתושבי הכפרים אלא לבעלי אדמות בלבנון ומקומות אחרים, אלה שגרו פה היו למעשה

אריסים. הבריטים שמרו על זכויותיהם, וגם אדמות שנקנו לטובת התיישבות היהודית- היה עיכוב בקבלתם עד

השלמת הפיצוי לאריסים.

על ראשית הקיבוץ, כפי שהוא מכיר, הוא מספר שתחילה התיישבו על הגבעה היכן שהיום הגינה הקהילתית

ומגרש החניה בתחום מעברות. כנראה היה שם בית קברות ערבי, הבריטים אמרו שזה מקום קדוש וגרשו אותם,

ולכן עברו לגבעה סמוכה, איזור החדר אוכל ומגדל המיים של היום. כשחפרו את הבונקרים שבחורשה של

מעברות, הוא ראה אבנים, שהבין שאלו שרידי מצבות.

בגרסה שהוא מכיר תחילה גרו ועבדו יחד עם כפר חיים במשותף. הוא גם בטוח בכך, כי בהמשך כשהלך עם אביו

לסבא וסבתא שהיו בהדר עם, תמיד אמרו לאבא שלו שלום גדול, כי היכירוהו מהתקופה שהיו יחד.

ההתיישבות הערבית גדלה עם ההתיישבות היהודית. את הכפר של החווארתים הוא זוכר תחילה עם אוהלים,

אחר כך בעיקר בתי חמרה אדומים. הם שכנו מעבר למה שהיום הכביש מחוץ למשמר השרון ומעברות, איזור

אלונית של היום, ומול חלק מקיבוץ מעברות. כנראה מתישהו החליקו את השטח והשאירו רק את מבנה בית

הספר העשוי לבנים. היה להם מעיין שמתישהו יבש. תושבי מעברות הוציאו להם צינור מיים לצרכיהם. איציק זוכר

שהלך עם אבא שלו וראה את תושבות הכפרים הולכות עם ג'ארה (כד) של מיים על הראש, בלי להחזיק עם

הידיים. גם עץ דומים גדול היה באיזור. הגבעה מעל לחורשה של מעברות היתה בית הקברות שלהם. באזור כפר

קובני היו מעיינות שנבעו כל השנה, וגם יצרו ביצה.

אציק זוכר את קולות הלילה ששכב לישון, מצד אחד תנים, מצד שני, צפרדעים.

החקלאות היתה חקלאות בעל,(כלומר כזו שמושקת רק במי גשמים,) בחורף כשהשטח היה מוצף, השדות היו

נטושים. בהמשך היהודים חפרו תעלה לייבוש הביצה.

על נטישת הכפרים הערביים, איציק מספר שההנהגה שלהם שכנעה אותם לעזוב באופן זמני עד שצבאות ערב

ישלימו את הכיבוש והבטיחו להם שיתנו להם גם את האדמות והרכוש של היהודים.

היו פה (בקיבוץ) כבר מבנים כשאיציק הגיע, הבתים על 2 קומות של היום, וגם הרפת, שאיציק מספר שלפרות

בנו קודם, הן צריכות תנאים, אחרת לא נותנות חלב.

הוא זוכר שהנוטרים מכפר חיים קיבלו סוסים ושמרו שהערבים לא יחזרו לאזור קובני. את האדמות שלהם חילקו

לישובים בסביבה. לפני הבריחה, תושבי מעברות פנו לכפר ליד בבקשה שלא יעזבו, ואמרו שישמרו עליהם, אבל

אחרי שהתרוקן הכפר הם, מעברות, היו הראשונים להגיע אליו ולקחת את הציוד מהבית ספר...

היו נקודות התיישבות ערביות נוספות בקרבת הקיבוץ, למרגלות אלישיב, גאולי תימן, איזור מדרשת רופין, אזור

צומת בית ליד, ואום חאלד באזור נתניה. כולם ננטשו חוץ ממשפחה אחת מאיזור גאולי תימן שיושבת שם עד

היום.

ציוד חדיש לזמנו או הפוך, מזון

חם ולח בעמק חפר. אפילו מאוורר לא היה. הוא זוכר שהיו שוכבים על הרצפה כדי להתקרר. מאוורריים החלו

להיכנס לקיבוץ בשנות החמישים. איציק קיבל את המאוורר הראשון שלו מההורים, דגם שהראש שלא לא מסתובב

לצדדים, זה אחרי שהוריו קנו דגם מסתובב, כנראה עם עזרה מהסבתא. בהזדמנות זו סיפר שכנראה קנו כך רדיו

לחדר. אומנם זה לא היה הראשון בקיבןץ, אך אחד הראשונים, וכששאלו את החבר נתנאל (אבא שלו) לפשר

הדברים, ענה: לא יודע, זה ברוריה...)(אמא (בדיחה מקומית.)

גם טייפ גלגלים חדיש היה, מסרטה אחת לצילום, ואחרת להקרנה על מסך. היא היתה אטרקציה לילדי הקיבוץ

שהיו מגיעים בימי שישי לבית וצופים בסרטים, היו כמה שקנה, כ10-15 סרטים קצרים ללא פסקול, וכל פעם היו

צופים בהם בדיבוב שלו, שכנראה היה מוצלח, כי רצו שוב ושוב.

אוכל, חשמל, מיים? לא היה חשמל בשנים הראשונות של הקיבוץ. פה ושם גנרטור למשאבת מיים. אוכל? היה

מחסור, הסיפור אומר שלחברים היה ביום שישי קציצת בשר, שהתווכחו אם זה 50% בשר או רק 30%, אבל

לילדים היה מטבח נפרד, "מטבח ילדים", והם קיבלו מזון טוב יותר.

העובד והלומד והחייל

סיים לימודים בכיתה ט' והחל לעבוד במשק עד גיוסו לצבא. הוא אומר שתלמידים אז לא רצו ללמוד. אורי כהן,

למשל פרש בכיתה ז.' היו בנות שהגיעו עד כיתה יב,' כל הלימודים היו בקיבוץ. לאיציק יש ביקורת על כך שהכל

היה רק בקיבוץ ללא אפשרות אחרת. היו גם ילדי חוץ שצורפו לקיבוץ ללא הורים, ולמעשה הוקם בית ספר קיבוצי.

הקיבוץ לא ראה בעין יפה אפשרות לצאת ללימודים במקום אחר.

הוא אומר שבגיל 16, לא היתה לו סבלנות ללמוד, הילדים היו משולבים בעבודות המשק אחרי הצהריים, הוא עבד

ברפת וכאשר פרצה מלחמת השחרור 1948, לא היה מי שיחלוב את הפרות. איציק עזב את הכיתה והלך לעבוד

יום עבודה מלא ברפת. משם כבר לא חזר ללימודים. גר עדין בבית ילדים.

אחרי זה רצה לעבוד בשדה, החברים שלו עבדו עם מכונות, יש נוף, אך הוא ברפת. בעבודה בשדה שם היה לו

תאונה ובה נקטעו לו 2 מהאצבעות. חלבו ביד, עם אצבעות קטועות כבר לא יכול לחלוב.

הקיבוץ עיבד אדמות באזור נתניה הדרומית (פארק השלולית של היום,) שם זרעו אבטיחים ובמכונת הזריעה

קרתה התאונה. העבודה אז, היתה פיזית, בשמש, ללא קרם הגנה "מי בכלל שמע על קרם הגנה". גם עם סוסים

ופרדות, חרמשים. טרקטורים, הוא מספר, התחילו להגיע לאחר שהבריטים עזבו, כנראה גם ציוד שהשאירו.

לאחר השירות הצבאי גם חרש וקצר בנגב, באדמות שהקיבוץ קיבל לעבד. עבדו שם בעונות מסויימות.

איציק שחרש בלילה, אומר שאהב את זה, שקט, בלילה לא עושים הפסקה לארוחת צהריים עובדים רצוף.

עבד גם בשדות ובגן ירק, טיפל גם בהשקייה.

טייל גם בחו"ל, היה אז נהוג בקיבוצים לתת לחברים טיול אחד של כחודש, יחד עם מדריך וקבוצה בכמה ארצות.

למרות האצבעות הקטועות גוייס לקרבי ב1950, אך בהמשך ועדה רפואית קבעה שעקב התאונה ביד לא יכול

להיות קרבי והוא שירת במפקדה בכמה מקומות. במילואים בסיוע אחד הקצינים מהקיבוץ (עמי רדיאן, שאז היה

מ"פ ולימים תת-אלוף,) שולב בסיירת אחרי שעשה קורס סיירים, וגם היה לו רשיון נהיגה ואז לא היה לכולם, והיה

צורך.

עמי צירף אותו אליו תחילה כאזרח, כנראה כדי שאיציק יעשה טיול איתו על הג'יפ בסיני. בהמשך איציק במילואים

נשלח לעשות תפקיד של שומר בבסיס נידח, עמי שלח במקומו 2 שהודחו מקורס, ולקח אותו, כנהג יחד איתו על

הג'יפ, בקורס שפיקד. בהמשך התחלפו מפקדים, אך איציק נשאר (אבל אמרו שעמי היה הטוב ביותר.)

איציק צילם הרבה שקופיות בזמן המילואים, הסיורים, המלחמות. בין היתר רואים בהם את המלחמה, יהודה

ושומרון לאחר המלחמה עם כפריים מסורתיים, חקלאות של פעם וכו.' הם התבקשו בין היתר לסייר כרצונם בין

מקומות כדי להראות נוכחות צבאית. מגיע ג'יפ, איציק ליד ההגה, חייל נוסף מתצפת עם משקפת, חייל שלישי על

המקלע.

בגיל יותר מבוגר היה בחיל התובלה על סמיטריילר אחרי קורס נהיגה מתאים שעשה, כולל במלחמת יום כיפור,

חציית התעלה, שירות בסיני ועוד. שירת במילואים עד אחרי גיל 60, במלחמת יום כיפור שירת כ5 חודשים. גם

משם השאיר לא מעט תמונות, בצורת שקופיות.

עשה קורס מרכזי משק

אוספים, תחביבים, גינה

אוספים מטבעות ובולים. באוסף מטבעות, גם שתי מטבעות שמצא בקיבוץ באיזור ה"נגריה / מסגריה / שיבריה"

של היום, כנראה היתה שם התיישבות קדומה. המטבעות נתרמו למוזיאון. החליטו שם לשמור על צניעות בעניין כי

אולי רצו לעשות פה חפירות…

שטרות רוסיים מסבתא איטה, מלפני המהפכה ברוסיה. סמלים ירדנים ממחסן בזמן המלחמה. אמר שהיו שם גם

פגיונות, אבל הוא לא לקח. מטבעות שמצא בטיולים שונים וגם מטבעות מתקופת המנדט. ומתקופת הטורקים.

לאיציק היה אוסף בולים גדול, מכל העולם, ממכתבים שאז היו שמים את המעטפה במיים ומסירים בעדינות את

הבול. אם היה חסר משהו מהניר הרטוב זה נחשב "פסול". כמובן האספנים ביקשו גם מאנשים אחרים את

המעטפות עם הבולים.

בשלב מסויים הילדים שלו אספו בולים בעצמם, וקנה להם וכל יום שישי מתנה שני בולים, ואף מנוי לשירות

הבולאי בשלב מסויים. היה אז מדור בולאות בעיתון, והתחביב היה חשוב. הכיר את כותב המדור, שהיה בקבוצת

סלבינו בקיבוץ.

בין הבולים שברשותו - בולים עם גליון מיום פתיחת הדואר במשמר השרון, בולים מפלשתיה א"י, עם קום המדינה

עוד לא היו בולים ישראלים, יש לו בולים מהימים הראשונים שהבול עוד אנגלי, אך החותמת כבר ישראלית.

השתמשו גם בולים שהיו של קק"ל לשימוש בדואר, יש לו אחד כזה עם חותמת הדואר בנהלל - נשלח מהקרובים

בבית שערים.

בתקופה ההיא שלא היו טלפונים בבתים או אמצעי תקשורת, עיקר הקשר עם החוץ היה דרך מכתב עם בול. גם

אריקה קיבלה מכתבים מחו"ל מקרוביה ועליהם בולים, שהצטרפו לאוסף.

גם בולים שהגיעו מידי פעם לאחרים, באוסף שאני אספתי בזמן מסוים, נדי שהיה מזכיר הקיבוץ, היה מביא לי, כי

אישתו שולי, שהייתה מטפלת שלי, עזרה שזה יהיה. למזכירות הגיע הרבה דואר. זה הצטבר באלבומים.

הגינה - עברו לגור בשכנות לאריק ואוקי ינאי. אריק אז עבד בנוי, ונטע 2 עצי פקאן ליד כל משפחה ועץ אגוזי

מקדמיה. אז לא היתה חלוקה למגרשים, לא היה חיוב על מיים. בצד הבית היה דשא, ובהדרגה עוד שתיל ועוד

שתיל ונהיתה המשך הגינה. איציק טיפל גם במה שהיום מחוץ למגרש, שם היה עץ המקדמיה, פטנגו, עוד

מדשאה גדולה. כיסוח דשא נעשה על ידי ענף הנוי, אבל מישהו היה צריך לדאוג למתוח קו ממטרה מקו המיים

שליד הבית, ולהקפיד על מועדי השקיה, כך נעשה.

מתישהו הופרטו הדירות, דירת רווקים קטנה שנבנתה על ידי הקיבוץ והיתה בשכנות לבית, נהרסה ובמקומה

נבנתה ווילה דו-קומתית מוקפת גדר וגינה פרטית, הוקמה מדרכה חדשה לשכונת הכדורגל עברה בחלק של אותה

גינה. חלק מהגינון שרד לטובת שכנים חדשים ושכנות טובה, אך במגרש שלהם. חלוקת המגרשים והפרטת

הדירות הביאה גם לכך שאריקה ואיציק יקבלו בעלות על הבית שגרו כולל שטח בחוץ.

היו בבית אקווריומים מקיר לקיר עם דגי נוי ב2 קומות. קומה אחת לנוי וכללה אקווריום גדול במיוחד, קומה שניה

לריבוי, טיפול בדגים חולים. כל יום שישי הוא היה מנקה אותם, עם משאבה וצינור שהיה צריך למשוך את המיים

ביניקה עם הפה. המיים הנשאבים היו מצויינים לעציצים, לעצים הצעירים ולשאר הגינה. שכנות ראו כי טוב,

והשאירו שורה של דליים כדי לקבל מיים כאלה גם. כלבי האזור אהבו לשתות מהמיים האלה כל עוד הספיקו.

איציק סחב את כל הדליים החוצה ולגינה בידיו. מבקרים באו לראות את פאר האקווריומים. בגינה גדלו גם תאנה,

רימון, גפן, קומקוואט (אכל כאלה כילד אצל סבתא,) צמחי תבלין ותה. איציק הקפיד לשתות כמות גדולה של תה

צמחים מהגינה, בתיבול קומקוואטים בעונה. תקופה ארוכה היו כמה וורדים גדולים ויפים. הצריכו גיזום בחורף עם

מריחת משחה מיוחדת, ובזמן הפריחה לגזום את הפרחים שמתחילים לנבול כדי לעזור לחדשים לצמוח. היו

דוקרים.

הצמחים באקווריום התנוונו לאחר זמן בגלל מחסור בשמש. לכן בנוסף למה שהיה בחדר, היה בחוץ מיכל מיים של

400 ליטר, בתחתיתו ברז להוצאת המים, ובתוכו צמחי מיים, שקיבלו אור שמש, התרבו ואפשרו תחלופה לצמחים

שהתנוונו בחדר.

דגים גדולים גם טורפים דגים קטנים, אז הוא סידר שם אפשרות לרביה של דגים, ונשאר עודף של דגים וצמחים

לחלק גם לאחרים. פעם בשבוע היה צריך להחליף חלק מהמיים, וניתן היה לחבר צינור למיכל בחוץ. זה שימש

להשקיית העצים.

בין טכניקות הגינון, חוץ ממי האקווריום היה גם לשים עשב שנעקר או מכיסוח של השכנים, שמנע גדילת עשביה

נוספת והיוו חיפוי קרקע, צמחיית כיסוי רבה של כובע-הנזיר (אחרת יצמח עשב, כעבור זמן אכן עבודת עישוב ירדה

מאוד,) סידר גם מערכת השקיה בהמטרה לגינה מציוד שמצא מפרדס ששינה סדרים, הכיר את הנושא מעבודתו

הקודמת בחקלאות, וכך פעם בשבוע נפתח ברז אחד והיתה השקיה לכל.

בהדרגה איציק חשב שלא יוכל להמשיך עם עבודה כזו בגיל מבוגר, וצמצם את האקווריומים, עד להפסקה

מוחלטת. לקראת הסוף נשאר אקווריום אחרון, שהתחיל לדלוף. רוקנו אותו, נתנו למשפחת שמחה את הדגים

לבריכה שהיתה להם בחצר, ופינו את האקווריום עם הקלנוע. הוא בנה את הגינה מראש כך שבגיל מבוגר לא

יצטרך לעבוד, גינה שבה צמחים רב שנתיים, ומעט צורך בעישוב. קיבל עזרה שבחורף יצמחו ירקות עלים למאכל,

ובעיקר אהב את החסה, כמו אצל הדוד עוזי.

טיולים

הזכיר בליווי תמונות ושקופיות טיולים שהיו לו כמלווה, עם הקיבוץ. יצא כמלווה טיולים עם הרבה בני נוער שזכרוהו

לטובה בזכות זה עד סוף ימיו. טיולים למספר ימים עם לינת שטח.

הזכיר את הטיול בירח דבש, וטיולים עם המשפחה, בהם טיולים לצפון עם לינה אצל הקרובים בשדה נחמיה, טיול

לאילת ומעט בסיני שהיתה בשלבי הפינוי - הספקנו עוד לאי האלמוגים.

טיולי אופניים משפחתיים עם הילדים שהיו בבית ספר יסודי. בשבתות, דבר שהיה ייחודי, לכמה מקומות מרוחקים

ב10 קילומטר ויותר, חוף עין התכלת עם עצירה בבית הגדודים באביחייל, אז בחצר המוזיאון היו עומדים תותחים

מימי מלחמת העולם נגישים לקהל גם לטיפוס. כיום המקום מגודר. טיול לכיוון חוף בית ינאי עם עצירה בגשר

הצבים והחורשה הסמוכה. היה נהוג אז להאכיל את הצבים. היו מביאים עופות מתים מלולי הסביבה, קושרים

בחבל מעל לגשר וצבי הענק היו מגיעים לזלול.

טיולים לקאקון, לפני שהיה מוסדר כמו היום למבקרים. היינו מוצאים שם גם חראסים, חרוזים עתיקים וגם כמה

מטבעות.

הכיר את הדרכים, וידע לפעול במקרים של תקלות.

בגיל צעיר יותר טיולים לילדיו באזור, בבריכות דגים, קיבוץ העוגן אזור המעיין עם פסלי הג'אמוסים הגדולים

שפיסל יהודה מרר. קיבוץ מעברות: הכלבייה, פינת החי עם הקופים, גן המשחקים, מוזיאון במעברות שהיה פתוח

לציבור בשבת, שנבנה מעל מערה של האדם הקדמון ובה שלדים, כדים ועוד עתיקות מהאיזור.

עבודה במדגה

עבד בבריכות דגים מיום הקמתם, שזה אומר שהתחיל כשנעשו חפירות ונבנו תשתית, על פי תכנון מהנדס.

התחיל לעבוד יחד עם אביטל תירוש, עם הקשיים המקצועיים שהיו, הבריכות עמוקות במיוחד, בוץ, חוסר ידע.

לאחר כשנה הוחלט להרחיב את הבריכות ושוב עבודות הקמה, לשלב זה הצטרף גם עמי רדיאן (שהיה גם מרכז

משק, ובהמשך התגייס לשירות קבע בצבא.)

למה הקימו את הבריכות? היה שם גן ירק, אבל ענף המדגה היה בארץ רווחי, קיבוץ משמר השרון התאפיין

בבריכות עמוקות. הטכניקות שופרו, התפוקה עלתה בהרבה, מגוון הדגים גדל לשנים ארוכות, עד שהענף נפתח

ליבוא, והתחילו צרות.

איציק מתאר את ירידת הענף: כשהיה צעיר והגיע לכנס מקצועי לראשונה, היו הרבה חבר'ה צעירים, בוגרי צבא

וסיירות שהצטרפו לענף. בכנס האחרון שהשתתף, אנשים מבוגרים, שיער לבן ומצב-רוח נמוך...

עבד בבריכות דגים עד גיל 76. בשנים האחרונות פחות שעות, והיה לו גם ידע ייחודי, לתקן רשתות דייג קרועות,

ולעובדי הענף היה חשוב שישאר עובד ותיק בעל ידע רב, להתיעץ.

בשלב מסויים אושפז בבית חולים, וכשהחלים הפצירו בו לחזור, אך הוא סירב והפסיק לעבוד.

ענף הדייג ענף חקלאי, עם עבודה בתוך המיים, בוץ, רשתות, טרקטורים וציוד מכני, תורנויות בערב ובשבתות, וגם

עם טבע יפה והמון ציפורים.

שמש, המון שמש. כמעט אין צל. עבודות כמו מיון דגים, בשמש. בלי חולצות, בלי קרם הגנה. רק בשנים האחרונות

לעבודתו שם עלתה המודעות לדברים האלה. שנים אח"כ היו לו בעיות, כולל גידולים בעור שאותרו בזמן, והוסרו

על ידי כירורג.

העבודה כללה תורנויות בערב, בשבתות וחגים. חברי הקיבוץ נוסף על עבודתם הרגילה גם עשו תורנויות במאפיה,

חדר אוכל, שמירת לילה, וגיוסים שהיו או התגייסות למען ענף שנדרש לכוח אדם רב בעונה מסויימת או למימון

דבר מסויים, למשל, לצורך הקמת בריכת השחיה, היו למשל מגיעים אליו בערב, דופקים על הדלת מבקשים: בוא

למאפיה לפרוק משאית עם עם שקי קמח… על חשבון הגיוס.

כשהיתה לינה משותפת, הורה תורן היה נשאר לילה לשמור בבית ילדים, ולמחרת קם לעבוד כרגיל.

הילדים שלו היו באים איתו מדי פעם לבריכות דגים, מצטרפים לתורנות אחרי הצהריים, שטים בסירה, רואים את

הציפורים הגדולות - חסידות אנפות, שלדגים, פרפרנים, שחפים, אגמיות, שקנאים.

סרטנים וצבים.

אחרי מלחמת המפרץ החלו גם להגיע הקורמורנים.

נוטריות, נמיות חוצות את השבילים חוצות, ולפעמים לרגע נחש מיים.

עולם שלם.

לפעמים הולכים עם משקפת, לפעמים פוגשים צפר, עוף פצוע וחיות מתות.

היה לנו אוסף גולגולת, חלקו משם, מדברים שמצא תוך כדי עבודה. קוברים קודם באדמה, עד שנשארת העצם

בלבד, ואז מנקים ומלבינים בתמיסת אקונומיקה.

כך בין היתר גולגלות של משחף, אגמיה, כלב, חתול ביצות, נחש, צב שנשמר עם השריון, וגם גדולות של חסידה,

שקנאי, והכי גדולה של גמל, שהושגה כנראה מחדר טבע לשעבר.

אילן גרבר סיפר עליו שזוכר את הימים עם איציק שהביאו בורים מהים (ומגדלים אותם אחרי זה בבריכות במיים

מתוקים.) נסעו עד ימת ברדוויל בסיני, לרידינג היכן שהמיים חמים, או בימים שהיתה סופה שזרקה את הדגים

לגבים קרוב לחוף והיה אפשר לאסוף אותם. המקומות היו סודיים ובריכות דגים מקיבוצים אחרים לא גילו זה לזה.

עשו דגימה כמה בורים קטנים יש בכוס, ולפי זה העריכו כמה דגים יש מכל מה שתפסו.

זכר חגם שלימד אותם שירים של קרליבך, איציק היה בהופעה עם ישי בוקס, וכל פעם שרו עם הצוות כמה שירים

עד שלמדו. זוכר את איציק מאוד לטובה.

חדשות

היה צורך הרבה חדשות, המהדורות ברדיו, עיתון, "מבט לחדשות" כל ערב בערוץ הראשון, לא להפריע.

מורשת מוזיקלית

היה עם ציוד משוכלל יחסית לתקופה, שייקה פייקוב שגר אז בקיבוץ היה מגיע לעשות הקלטות בציוד שלו.

לעת זיקנה התמקד בעיקר ברדיו ובטלוויזיה, ולא עבר לדור הפלאפונים. קרא הרבה עיתונים.

מוסיקה זה חלק מהחיים. איציק שר בלי לזייף גם במקהלה בחגים בחדר האוכל. גם הדור שעוד שר לעצמו ושר

במקלחת, קם מהמיטה ושר בקול שיר שנזכר בו. כך גם היה אביו, עובד ושר תוך כדי.

לפני שנולדנו, גר באזור מגרש החנייה (הבלוק האמצעי איפה שבנג'ו כיום,) ליד היה דשא, וגם מוקד להתכנסות

אצלו לשירה יחד.

היה לו ציוד משוכלל לשעתו, הכוונה לטייפ גלגלים עם רמקולים גדולים, ופטיפון שהצריכו בערך מקום מקיר לקיר,

עם ארון תקליטים וארון של דברים מוקלטים על סרטי הקלטה. אנו זוכרים את שייקה פייקוב מגיע אלינו להשתמש

בציוד זה, וגם דברים שהקליט לנו כשהיינו ילדים/ שמענו אותם שוב ושוב, פסטיבלי ילדים, סיפור מוקלט - הכלב נו

נו נו - של דבורה עומר, ציפי שביט, הסימפוניה החמישית של בטהובן, שירי להקת הנח"ל, ספר הג'ונגל ושמוליק

קיפוד. בעת היותר חדשה להקת גזוז והכבש השישה עשר. הוא הקליט את עצמו מקריא את ברמלאי של אלתרמן,

בעיננו יצירת מופת ששמענו שוב ושוב.

הוא שמע מוזיקה חסידית, שכמובן גם אנחנו שמענו ברקע, קנה תקליטים קרליבך שהיה הנפוץ והמוכר, גם שולי

נתן, שלמה ניצן עם אומנים נוספים, גיורא פיידמן בקלרינט, צמד רעים. זכורים גם שלמה ניצן ונירה רבינוביץ, ואיש

חסיד היה.

תקליטים חסידיים אחרים אהב אך היה קשה להשיג,לא היו נפוצים בחנויות של אז… אבל השיג כמה עם שירים

ששמענו שוב ושוב, והם מאוד יפים. חבל שהם לא מוכרים באמצעי התקשורת הרגילים, גם לא קיימים ביוטיוב עד

כמה שראיתי.

שירי תנועות הנוער גם התנגנו הרבה - פנינו אל השמש העולה.

שירים חסידיים הכיר עוד מאביו שפשוט היה שר.

סיפר בהערכה רבה על ינון נאמן שהיה חבר שלו, עבדו ביחד.

וגם סיפר את הסיפור הבא:

ישבו חבר'ה על הדשא, ובא אהרון ברג ואמר: יש הופעה של קרליבך בחדרה, חייבים לנסוע. ארגונו משאית שבה

נסעו בעמידה, הגיעו לאולם שהיה גם אולם קולנוע, ואמרו להם שנגמרו הכרטיסים. אהרון אמר לחברים בואו

איתי, ניגש לסדרנים שהיו גם חברים ב"הפועל". אמר להם שהוא רוצה לתרום להפועל, נתן להם שטרות, והם

נתנו להם בכל זאת להיכנס (אחרי זה יתר החברים אספו כסף והחזירו לאהרון.) לאחר המופע המשטרה היתה

ערוכה לחסימת הכביש, קרליבך יצא החוצה עם הגיטרה והמשיך בשירה עם ההמון ששר ורקד.

ועוד סיפור - שאול צ'רניחובסקי - האומן הגדול הוזמן לערב תרבות בקיבוץ. כיאה לאומן בסדר גודל לאומי, היה זה

ערב משותף עם ישובים מהאיזור, והתקיים בחדר אוכל הישן. בת כפר חיים צעירה עלתה להקריא את שירו

המפורסם "אני מאמין" ("שחקי שחקי,)" קראה אותו בפאתוס רב, אך במבטא ספרדי. צ'רניחובקי כעס, אחז

בשערות ראשו, אמר שלא ככה קוראים את השיר, ולא כך הוא נכתב, אלא בהברה אשכנזית. היא מיהר לעזוב את

הערב, נהג המונית התנצל שהוא לא מרגיש טוב, וזו הפעם האחרונה שצ'רניחובסקי הופיע מול קהל.

אחרי זה הקיבוץ הביא מורה למוזיקה, שדאג ללמד את לשיר את השיר נכון.

שחקי שחקי.

שינויי טכנולוגיה וקשיי שמיעה בגיל מבוגר, לא עזרו לו לשמוע שירים לפי בחירה, ועבר לשמוע בעיקר חדשות או

תוכניות תרבות וטבע בטלוויזיה. היו לו אוזניות אלחוטיות מחוברות לטלוויזיה שאפשרו שמיעה בעוצמה הרצויה

רק לו, ואריקה יכלה לבחור את עוצמת השמע שלה באותו שידור.

כמה שירים לבחירה, שאלתי אותו מה לשים בזמן כתיבת הדברים, הכוונה מהאינטרנט. דברים שהיו על טייפ

סלילים או על פטפון - זה זמן שלא היה מכשיר מתאים עבורם, ונזרקו או נמסרו, היות שתפסו הרבה מקום

בארונות בסלון. מה שבאינטרנט לא לגמרי מייצג.

יש כמובן ההקלטה של אביו שר כ25 שירים, ביקש קודם כל. את זה העברנו לדיסק.

גם קרליבך, יוסל''ה מדיסקים שהיו, שירי תנועות הנוער.

מעשה בשני גרגירי סולת - אמר שאביו שר לו. שמעתי אותו בגיל 88 שר אותו. מצאתי גרסה באתר זמרשת.

אל ארצי / רחל - הוא מספר שעוד כשהיה רווק, אישתו לעתיד ביקשה שילמד אותה ואולפניסטית נוספת שיר

למסיבת הסיום של האולפן. הוא לימד אותן לשיר בשני קולות. בסוף גם יצאה חתונה. המורה הראשונה שלו מאוד

אהבה את רחל, אולי גם הכירה אותה אישית. הספר הראשון שקנה - שירי רחל.

יד ענוגה - החלוצים היו שרים ביבניאל.

שדות שבעמק - דיבר על המילים:

שָׂדֹות שֶּׁבָעֵמֶק קִּדְמּונִי הַּלַיְלָהבְַּרֵיח הַּזֶבֶל,נִַיחֹוח חָצִיר.

או

אָסְפֵנִי אֵלֶיָך אֱסֹף כַּּׁשִּבֹלֶת, שִּׁבֹלֶת לַּגֹרֶן בְּחַג הַּקָצִיר!

פולקה סקוטית - הזכיר סיפור שהיו במחנה 80 חיילים סקוטים שפעם גם באו לקיבוץ, משהו מהם ניגן פולקות

סקוטיות עם חמת חלילים ובנות הפלמ"ח רקדו עם החיילים

אני מאמין

__________

קומו תועי מדבר / מילים: ח.נ ביאליק, לחן: י. שרת.

שיר שמדבר פחות אל הדור של היום, אך הרבה אל הדור של אז, בעיקר אלה ששרו אותו במקהלה, ואיציק אחד

מהם.

קּומּו, תֹּעֵי מִדבְָּר, צְאּו מִּתֹוְך השְַּׁ מָמָה

שזה שיר לא פשוט ולא קליט, בליל הסדר ב30 שנה האחרונות, כמעט לא מבוצע בקיבוץ, כנראה בגלל המורכבות

הנדרשת.

לא שיר עם פזמון חוזר.

שיר עם מנגינה מותאמת למילים, למשל פתיחה מרשימה, ודורשת יכולות גם לשיר במקהלה בקולות, חלקם

נמוכים במיוחד, חלקם גבוהים במיוחד, שיחידות סגולה יכולות להגיע.

אבוי לבושה, גם בחדר האוכל לפעמים הקהל דיבר בזמן היצירה המורכבת שהצריכה חזרות רבות (אולי זה קרה

רק בקיבוצים אחרים.)

איציק זוכר את ינון נאמן מנצח המקהלה מסמן כאן לאט, ושם אחרת.

ינון? היה צריך להיות בגילאי ה20 ומשהו בשביל להוביל. כן, היה עילוי.

זוכר גם את גארי ברתיני שגם הוא היה מנצח על המקהלה בקיבוץ. ברטיני מסתכל בעיקר בתווים, וקולט מי

בקולות הגבוהים לא מצליח/ה. "את/ה כאן לא שר/ה נכון", ידע למי להעיר לפי שמיעה.

__________

נגב

חרשו בשדות הנגב, כן. לקיבוץ היו אדמות שעיבד שם בשנותיה הראשונות של המדינה, בעונה המתאימה נשלחו

לשם אנשים מהקיבוץ. לעיתים קיבלו סיוע מקיבוצי האזור - בקיבוץ שובל אכלו בחדר אוכל והלכו אחרי העבודה

למועדון שלהם, באזור אורים היו 2 צריפים. בישלו לבד, בין היתר לקחו תרנגולות, כל יום שחטו אחת ואכלו. ככה

זה כשאין מקרר.

גם כביש או אפילו דרך עפר לא היתה. היו צריכים לנסוע נסיעה ארוכה על אדמה כדי בכלל להגיע.

לא מקרר, לא כביש? - גם מיים להשקיה לא היה, בהתחלה גידלו עם מי גשם בלבד שעורה.

הטרקטור חרש 24 שעות, למעט כיבוי פעם ביום לבדיקת שמן. ניצול מקסימלי של הכלים "אדמתינו בני אין פנאי

לה". משמרת לילה בנגב. שקט, חריש רצוף, בלי הפסקה לארוחת בוקר צהריים.

עוזי דגן כשהיה לפני שירות צבאי, עבד איתו, ירחמיאל ברקאי ואחרים.

__________

על הזיקנה

פגש בה, וכשהזקנה פגשה אותו ואמר עליה שראה איך הרבה חברי קיבוץ שהיו חזקים ונערצים, אך את הזיקנה

לא ניצחו. סיפר על אחד כזה שנתקע עם הקלנוע ליד ביתם מתאונה עצמית ונזקק לחילוץ או כשהיה או מקרה

שחבר מבוגר זה או אחר שהיו ימים בהם היה ידען, מוכשר, בכיר, מרכזי בקיבוץ - ניגש אליו באירוע, וביקש ממנו

לקחת אותו הביתה, כי הוא לא יודע איך לחזור.

הוא ראה את עצמו יורד ונחלש, אך אמר - אלה במצב הזה לא היו יותר טובים, וקיבל בצער ובסבל את שינויי

הזקנה.

__________

יצחק אלינזון בן הקיבוץ, כל חייו, מהיות הקבוצה בהרצליה, בית הילדים הראשון, עד בית האבות בקיבוץ

(כשבועיים וחצי,) והיה גם חבר הקיבוץ האחרון שנכנס לשם לפני שנסגר. "זקן השבט" ביום מותו, 11.8.2021.

נפטר יום לפני חתונת בנו, אריאל, והלוויה נדחתה ביומיים.

בשבוע אחד למשפחה היה פטירה, לוויה, שבעה, חתונה, גיוס לצבא של הנכד - אסף, וגם פינוי חפצים, מהבית

להכין חדר עובדת זרה שהתקבלה לעבודה עם אמא ביום האחרון לשבעה. וגם הזדמנות לעבור על ניירת ודברים

בבית שכבר פחות בטיפול ההורים.

היה זה גם בתקופת הקורונה, היה מותר לעשות את הטקס והשבעה אך היה צריך מסכות, לפחות למי שהקפיד.

ישבנו שבעה ליד שבעה של חבר קיבוץ יקר, שמת יום אחד קודם, מקורונה. התאבלתי גם עליו.

__________

הזקנים כבר לא כל כך זכרו, צעירים במיוחד - לא הכירו במיוחד, בני כיתה נפטרו, חבר'ה ממילואים - אבד איתם

הקשר. מה זכרו אלה שהיום בני 50-70, מה בסוף הם זוכרים מאיציק מהתקופה שהיו ילדים/נערים?

באו ל"שבעה" סיפרו איך ידע ללכת על הידיים, גם מרחקים ארוכים מהחדר אוכל לבריכה, לעלות מדרגות. בפורים

אולי כמה פעמים, היתה לו הופעה שהיה מחופש לאישה עם חצאית, הוא היה הולך כך על הידיים, וראו לו את

התחתונים. מאוד צחקו.

זכרו אותו כמלווה בטיולים שהיו נמשכים כמה ימים.

והרבה זכרו אותו, שעבדו איתו בדגים. להרבה יצא. אז עבדו בענפים, נערים, סטודנטים, אחרי צבא. היה חרוץ,

חזק, טיפח אותם, איש טוב, בעל שקט נפשי, ישר, דוגמה אישית.

זכרו הרבה אקווריומים. היו מגיעים עם משפחות, עם נכדים לראות.

שירים חסידיים ומוזיקה שהיתה אצלו והגיעו לשמוע, או לשאול או למדו ממנו - פעם למדו שירים האחד מהשני.

גם את היונים - גידל יונים בשובך מסורתי על עמוד.

זכרו את הקרנת הסרטים בבית. מגיעים אליו לחדר אוכל בערב",איציק יש היום סרט"?

באים כל יום שישי, פורסים גם שמיכות על הדשא או יושבים על מה שיש, ורואים סרט ללא קול עם הקרנה ביתית

על מסך בדיבוב של איציק שמספר.

זה מה שילדים של אז, זוכרים היום):

להתראות אבא

__________

קיים חומר נוסף מדברים שסיפר על הוריו, סביו,

כמה סיפורי מקום שסופרו גם ממנו ומאחרים, אפשר להתחיל בקישור:

http://www.pinat-hay.com/kibreyrishinim.htm

על הוריו וסביו, לפי דברים שסיפר ניתן לקרוא בחיפוש לפי שמות באתר CEMOMEMO:(השמות נתנאל אלינזון,

ברוריה אלינזון, יוסף בילינסקי, איטה לאה בילינסקי.)

.…

היא בת 88 וחצי, זה אומר חיים כשהיו נאצים, שואה קומוניזם של סטלין, מסך הברזל. ו… גלות, פליטות,

ותקומה, ידעה לדבר ולכתוב בארבע שפות -

מצטרפת, פה בבית הקברות, לעוד וותיקים ששחוו תרבויות, ארצות, מיתות ורדיפות בעודם צעירים, ונאלצו

להתחיל לאחר "הדרכים שסמרו מאימה ומדם".

הסיפור מתחיל במשפחה יהודית בגולה, מסתירים שהם יהודים, די עשירים, בבית גדול, על גדות הדנובה, פסנתר

בבית, הסבא מנכ"ל של חברת נסיעות גדולה, האבא עובד בבנק. גרים ליד ארמון המלך והגשר הגדול והמפואר,

בבית עם 8 חדרים.

שם נהר זה נהר, לחצות עליו גשר זה קילומטר, יער זה יער, ארמון זה באמת ארמון. ונאצים,- וההשמדה החלה.

הונגריה, עם אייכמן, גטו, אס אס, קורט בכר, משלוחים לאושוויץ.

דבר אחד כדי להינצל אינו מספיק.

הראשון והלא מספיק - זה זמן.

בהונגריה השמדת היהודים היתה ברובה רק בשלושת השבועות האחרונים של המלחמה,ובהם מתוך כ700,000

יהודים שהיו, נרצחו כחצי מליון.

יהודי בודפשט, הבירה, היו האחרונים, הוכנסו לגטו, אמא גרה בבודפשט. כחצי מבני המשפחה הקרובה היו

בכפרים והושמדו.

אמא הוחבאה תחילה עם עוד קבוצת ילדים בבית בהרים בסביבה, בהמשך נתפסו והוכנסו לגטו בודפשט. אמה

(של אריקה) הובלה בשיירות רגליות להשמדה צעידה של קילומטרים ביום, כמעט ללא מזון, האנשים בקבוצה

משלשלים מהמחלות ואין בגדים להחלפה, מי שלא בקצב - נורה.

ואז הם גם הופצצו, ובעת ניסיון למצוא מחסה הצליחו להימלט … הדודה והאם. לאחר. הן לקחו סיכון ופנו לגוי

שעבר בסביבה, ותמורת תכשיטים שהיו עליהם הוא הוא טיפל בהם, דאג למזון, בגדים להחלפה וכרטיס לרכבת

לבודפשט. לאחר התאוששות ותושיה ובעזרת תחפושת נכנסה הדודה לגטו לאחר שכבר יצאה ממנו, איתרה את

בנה ואת אריקה שהיו יחד, הם חיכו לאיזו הזדמנות, הדריכה אותם איך לצאת, נשארה מאחור ואמרה להם לא

להביט לאחור ולא לעצור אם יקרה לה משהו.

הצליח.

ואיפה אבא שלה? כשהיתה בת 5 אביה נלקח לעבודות כפיה, יחד עם עוד כ40,000 יהודים. עד היום לא חזר.

נעדר. מה עושים שנים, כשלא יודעים אם אב / בעל חי או מת.?

נותרה ללא אחים. תמיד אולי יחזור.

גם כשהייתי בן 30, היתה הרגשה שאולי זה יקרה.

זה לא קרה.

זה רק עד גיל 20 ו…

אני מקצר, קשה ממקום של היום להבין תלאות של דורות עבר, מחיי עושר לגטו, אובדן משפחתי עצום, בהמשך

משטר קומוניסטי, לקחו להם את הבית בשם שוויון, פיטרו את הסב, המפרנס העיקרי, מהעבודה בלי פנסיה בלי

כלום. חיים תחת משטר קומניסטי של פעם.

בהמשך (1956) היתה בהונגריה מרידה נגד "הדבר הזה", הקומוניסטים, שהביאה לפלישת הצבא הרוסי ולבירה

בודפשט,עם טנקים, ירי והרג. זוכר את אמא מספרת שכשהיה קצת שקט, הם יצאו מהבית, ראו גופות ברחובות,

מישהו דרוס מטנקים רוסי.

מלחמות של אז.

קיצור ללוויה: בצרפת הם היו כ-12 שנה, אני מקצר פה שהם נמלטו כפליטים לשם, היא גם למדה אומנות

באוניברסיטה וקיבלה אזרחות, עבדה (בצרפת) בחברת צים הישראלית כגרפיקאית למשל עיצוב מודעות

לפרסומות - אז בעבודת יד, הגיעה לאולפן הראשון בקיבוץ ובו גם נפגשה עם אבא.

אבא שלה מנישואין שניים, כנראה אמר משהו נגד המשטר החדש, הבין שהוא בסכנה ותוך יום החליט להימלט.

"אני הולך מי בא". אמא שלה אמרה שהיא צריכה לדאוג לסבתא, תצאו, אני אצטרף בהמשך (3 שנים עד

שהצליחה.) שילמו למבריחים שארגנו קבוצה, ארגנו שהרכבת תעצור בין שתי תחנות ללא ידיעת החיילים

והשוטרים שחיכו בתחנות ומשם המשיכו בהליכה לילית ארוכה ומפרכת, חציה לצרפת, ארץ אחרת, שפה אחרת,

אבל השתלבה, הסתובבה בנעלי עקב באופנת פריס, דוברת צרפתית, למדה שם אמנות באקדמיה.

הייתה שם 12 שנים, שבסופם החליטה לבוא לארץ.

… ואז עוד "מהפכות"

איך זה לחיות בקיבוץ של פעם, זוכרים.?

איך זה לאישה שבאה מבודפשט ופריז להיות באולפן ולהיות קיבוצניקית?

אני מדלג על הרבה דברים היא הוציאה ספר, מי שרוצה נשארו כמה העתקים,

נזכיר עליה לארץ, חתונה והקמת משפחה, מה שאומרים: "משואה לתקומה", "לא יכול כל החושך לכבות".

חיפוש זהות יהודית, עבודה בתקופה שרוב חברי הקיבוץ עבדו בקיבוץ - היא בבתי ילדים, מטבח ואחראית על

הדיאטה - שבושלה למי שצריך אוכל יותר בריא למשל עם פחות מלח ושומן,

בהמשך עברה לטיפול בחולים מבוגרים, אנשים במצב סיעודי, חולי, חלקם היו למעשה חולים "מרותקי בית". אז

לא היה "בית קפלן" (בית אבות בקיבוץ,) לא היה מושג בקיבוץ של "מטפלים זרים", גם קלנועים לא היו. היו

מבוגרים שהיו צריכים לסוע לרופא עם ליווי. אז הקיבוץ דאג לזה, ואז לפחות מה שהיא עשתה היה עם אוטובוס -

הלכו לתחנת אוטובוס עם החולה. היא נכנסה לראשונה לטפל בזה. עבודה בכל מיני שעות, קריאות בערבים. אדם

במצב סיעודי הקיא או שילשל. באים לקרוא לה. דאגה להם גם בחיי יומיום לאוכל ומה שצריך, עם לעזור בפינוי

גופות של נפטרים. עברה בין האנשים עם אופניים שמחובר אליהם סל מלפנים ומאחור. תחילת התמודדות עם

הגיל המבוגר שככל שהקיבוץ היה היותר צעיר, זיקנה היתה משהו יותר נדיר. עד שחשבו, הוקם בית קפלן היתה

גם פעילה, ותורנות שבת לאורך שנים ארוכות, שזה אומר למשל להיות עובדת לבד בשבת עם תושבי בית האבות.

ופתרונות נוספים לגיל המבוגר - והוקמה להם מסגרת למפגש ותעסוקה "בית נרקיס", ולכיוון זה המשיכה דרכה,

שפה ניתן לשלב גם טיפול במבוגרים וגם יכולת אומנותית, בעבודות שעשו שם.

דובר בבית שהתחיל במקום קטן והלך וגדל כמעט כל הוותיקים הגיעו אליו עשו תחילה עבודות מלאכה שגם נמכרו

למשל שטיחים למקלחת, בובות, מתקן לשים את הנייר טואלט בשירותים שהוא גם רקום, אריקה גם ציירה

לדברים שצריך וגם יש דברים יותר מורכבים ביצירות שהולכות גם למכירה שהקשישים לא יכלו לעשות והיא

עשתה את הדברים היותר מורכבים. אם מכינים למשל בובה מישהו צריך קודם לצייר אותה, צריך לגזור בדים

ומישהי שיכולה לתפור ומישהו אולי עם פחות יכולת להיות שיעשה רק את המילוית ואם הוא לא עשה טוב אז

מישהו שיעבור אחריו ויעשה כן טוב. במקום גם היתה אווירה חברתית ארוחת 10. בהמשך המקום הפך יותר

לתעסוקה מוגנת למפעל דלתא, ארזו להם את המוצרים שהגיעו בתפזורת, למשל תחתונים במארז בתוך שקית

של החברה שחלק נוסף קרטון עם שם החברה כתובת לוגו וכו.' ידי זהב היו לה. ועשתה גם דברים למי שביקש,

למשל אריה בן ארויה, היה סיפר שעד היום יש אצלו סוס נדנדה שהוא בנה אבל את הראש של הסוס הוא לא ידע

לצייר, אז הוא ביקש ממנה. כיום זה לנכדים.

אומנית ואומנות לאורך כל הדרך:

אפילו הכתב הרגיל שלה בעברית, היה משהו אומנותי יפה ועגול סוג של ציור, להבדיל מהכתב בשפת האם. היא

למדה לצייר אותו אבל ככה כתבה איתו באופן רגיל.

תמונות שהיו בחדר האוכל, למשל תמונת המקרמה הגדולה ששם - הודבקה בעבודת יד עדינה של חוטים וחוטים

לידי ציור, שמחזיק עד היום כולל עם אדי הטיגון והאוכל באזור, ציורי תפאורות להצגות, למשל הצגות בר מצווה

שהיו מופע גדול, או לחגים, ציורי מודעות ועיצובים, תמונות גדולות שנתלו בחגים. בעיקר אני זוכר את חגי הפסח

בחדר אוכל מלא עם תמונות גדולות שאמורים לראות מכל מרחק בחדר אוכל, על דיקטים עם מוטיבים של החג,

מעשי ידיה. עיצוב הסמל של מאפיית דגנית שהייתה בקיבוץ שלה - שלה, והאחרון המוכר - החולצה שעליה כתוב

80 שנה לקיבוץ - הן הציור שעליה והן הכתיבה. גם הקיר אבני הקרמיקה בכניסה לחדר אוכל, בצד ימין - יצירה גם

שלה יחד עם עוד אומנים מהקיבוץ.

זוכר אותה עושה הרבה פעילות. מודעות לחגים, זה לא היה אז עם תוכנה, אפליקציה, הכל ביד. אומנות, עם ציור,

גזירה, עיצוב. כל מיני שיטות, עיצוב ראשוני על דף קטן, בהמשך מציירים קודם חלש בעיפרון…

תפאורות להצגות, ציורים גדולים.. את אלה בוודאי לא שמרו, זה גדול, איפה ישימו, וכך עוד הרבה לא נשמר.

ציורים על קירות בתי ילדים שהיו אז.

שפות - ידעה היטב ארבע שפות, קריאה, דיבור, כתיבה, סלנג, מבטא,(הונגרית צרפתית, אנגלית, עברית.)

הרבה מוזיקה. כמעט כל חג. שומע אותה עושה קודם חזרות בבית, נגינה, שירה, סולו, הרכבים, מקהלה, חגים,

הדרכה, הכנה וליווי של זמרים אחרים ילדים ובוגרים, קבלות שבת זוכרים? כל שבוע בחדר אוכל כה מלא, שהיה

צריך לארגן ולצופף את מקומות הישיבה במיוחד מחדש, היו כמה שהובילו בנגינה וזמר בתורנות, והיא אחת מהם.

ושירה מרגשת בטון ובעומק סולו של "אלי אלי שלא יגמר לעולם" בטקס. נצרב במיוחד. והמומחים יותר זוכרים גם

"תחת זיו כוכבי שמיים".

ובכלל

חלק מהמוזיקה שספגנו כמשפחה זה ששמענו את החזרות שעשתה בבית, ושירי החגים שנשמעו עם כולם הם

ה"שתלתם ניגונים".

כמה זמרים ששרים עד היום בקיבוץ, שחר, גליה, רויטל, הם כאלה שהיא עבדה אותם, וסיפרט שגם לימדה אותם

איך להגיש שיר, שצריך להבין קודם את המשמעות שלו. אנחנו בעצם יציר כפיה במובן מסוים, אמר שחר.

עוד אמרו שזה בא לה מאוד טבעי הרבה פעמים מארגני חגים ואירועים היו צריכים להתחנן לאנשים שיופיעו או

שיעזרו ואצלה זה פשוט שפע ממנה, היה בטבע שלה.

לפעמים קיבלה "יום אומנות" על חשבון עבודה בעיקר לצורך פרוייקט גדול, אך הרוב הגדול בהתנדגבות ואנרגיית

פעולה. ניצה בר הייתה מספרת שהיא הייתה אחראית לזה והיא קיבלה מהתנועה הקיבוצית הוראה שיהיה לה

שלושה ימי אומנות וסטודיו אבל היא לא רצתה.

לא תמיד קל הדברים האלה, לחצים, חזרות, פתירת בעיות. "מה את צריכה את זה" אני זוכר את אבא שואל אותה

כשדברים לא הלכו.

צריכה.

אנחנו צריכים.

השנים האחרונות זיקנה.

החזיקה יפה מעל 70 שנה בבריאות טובה, ואז התקף לב, היה מזל שהיו 2 אחים בבית באותו זמן, לקח שנה, ודי

חזרה לעצמה, עם מכון כושר ייעודי ותרופות. אחת מהן לדילול דם. ואז זה מגביר את הסיכוי לאירוע מוחי. לדבר

כזה יש 2 אפשרויות, אחד - חסימה, למשל קריש/כריש דם שחוסם, או הפוך, דימום. אצלה היה דימום. וזה עשה

פגיעה, שמאז חדלה להופיע בציבור בשירה, באומנות וציור, וגם לענות למכתבי קרובים, שלמרות המרחק הרב,

נשמר איתם קשר. עצוב.

היא ששרה בכל החגים, ופתאום אחרי הבית חולים לא מבקשים או שהיא גם לא כל כך יכולה או רוצה.

זיקנה בקיבוץ מסודר - דירה, פנסיה, קלנועית, קהילה שגם שכנים ומכרים הם חלק, מות הבעל אחרי 52 שנות

נישואין, הולדת נכדים.

בגיל 85 קיבלה עזרה של מטפלת, וכשזו הלכה במקומה לעינייני קניות, כביסה, אוכל - ישבה יותר בבית,

ובהדרגה זה ניתק מהקהילה, אך עם שמירת קשר כלשהי כמו המשך הגעה לחדר אוכל, נסיעה לבית דוד שבו

נפגשים גם במגרש חניה או תערוכה שעשו פעם מיצירותיה.

בזקנה שלה, שלא הורגלה לדור המחשבים אפליקציות מכשירים ניידים או נייחים שכבר לא מתאימים… - לא

מקבלים הודעות יומיומיות שעוברות מלוח המודעות לאפליקציה שאין לה. טקס יום השואה, ומי לא מוזמן? 1-2

ניצולי שואה שעוד איכשהו נשארו. לא בכוונה, שלחו על המועד באפליקציה ולהם אין. צריך לסדר ענייני

בירוקרטיה, הזמנת תור לבדיקה וזה נהיה מסובך.

אז משפחה צריכה להיות מתווכת, וגם התמונות של הנכדים והמשפחה שעוברות לאפליקציות, תמיד שמחה

לראות, שירה עם הטאבלט - אוהבת עד יום מותה ו"חזרה" לראות את בודפשט הולדתה דרך סרטונים, עדין אותו

ארמון מפואר, הגשר הגדול שמאוד מצולם, שהיה על יד הבית ועכשיו בתוך הבית על המסך, גם אידית פיאף

מפריס.

והכי הרבה הרבה אהבה - מוזיקה ישראלית יפה.

היתה לה יכולת מיוחדת לקבל את השינויים ואת מה שיש. לא תמיד אהבתי את מה שראיתי בגיל המבוגר, אבל

היא קיבלה את זה בדרך כלל, ואמרה שמה שיש מספיק לה.

באופן מעניין היה לה קשר טוב מאוד עם ילדי השכנים שהם עדיין בגיל הרך, והיו באים אליה מזמינים אותה

אליהם, מדברים איתה שרים ביחד מציירים הייתה להם קצת סבתא וגם קצת בייביסיטר.

וגם אחרים זכרו שבגיל המבוגר עדין דיברה איתם, חייכה, היתה חיונית ואמרה שלום.

ותודה לכל מי שהגיע, עזר, תמך, הגיע לנסיונות החייאה והתמודדות עם המוות, למי היה לאורך כל השנים,

ו כ מ ו ב ן תודה לך אמא.

עשרה ימים קודם אבא בא אליה בחלום, וביקש שתבוא, היא אמרה לו שהיא רוצה עוד לחיות, ביומה האחרון עוד

סיפרתי לה בבוקר שחיסלו את הנייה באירן (בהתחלה הייתה אופוריה על המבצע הנועז,) אכלה ארוחת צהריים

בחדר אוכל עם עמוסי, שלמה ושרה מרקוביץ' ואורית, לקראת ערב ישבה במרפסת, אכלה גלידה, שרה ונפגשה

יחד עם שכנים טובים, השיר האחרון היה "שירת העשבים", החזירה את הגיטרה למקום, הלכה לשכב לנוח

במיטה ועד כמה שאני יכול לדעת, אולי פשוט נרדמה זהו.

שלום אמא.

נקברה למחרת בקבר זוגי עם אבא, לראשונה במשמר השרון קבורה של זוג בפועל בקומות.

ואחרי זה לאנשים שהתעניינו מה קרה שמתה, סיפרתי שיש יותר מגרסה אחת.

האחת, כמה יפה אם כבר יום המוות, ו

בסוף כולם מתים, אז לפחות בשיבה טובה, לקום בבוקר לשמוע חדשות טובות, להרגיש טוב ביום האחרון, לשיר

עם השכנים, ולאכול קודם גלידה, ולסיים בלי לדעת ובלי לסבול.

אבל אולי יש גרסה אחרת

אולי -קראנ וסבלה קודם והמטפלת לא שמעה.

וגם היא אכלה גלידה קודם, גלידה זה לא בריא, זה עם שתי מדבקות אדומות, אכלה גלידה ומתה.

תאכלו בריא.

תקפידו על שינה בריאה,

תשמרו כושר.

-------—