בית ישראל משמר השרון -

מיהו אותו ישראל שעל שמו הבית ?




הבית על שם ישראל רוזנבלט.


ב2021בהלך לעולמו בנו של ישראל, חזי. לזכרו של חזי יצא ספר ובו בין היתר דברים שכתב על אביו.

מצורף להלן.


מי שרוצה לקרוא את הספר במלואו, ניתן לקרוא גם בקובץ PDF, יש בקבוצת פייסבוק.

https://www.facebook.com/profile.php?id=100088042802555

צריך לבקש שם בקשת הצטרפות, ונמסר שיצרפו בשמחה (מי שצריך עזרה, אעזור).


—-----



ישראל רוזנבלט


דברים שכתב חזי על אביו, ישראל ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים


ישראל בן מרים וחיים מאיר רוזנבלט נולד בי"ז בטבת תרנ"ז (22.12.1896) בעיירה דונצק שבצפון מזרח אוקראינה, עיר שהיא גם בירת המחוז. מרבית תושביה היהודים היו ציונים וכך גם עוצבה אישיותו של ישראל ורצונו לעלות לארץ, שאכן התממש. לישראל היו שתי אחיות וארבעה אחים: ישראל, גטה, נוטע, שמשון, יעקב, רוזה ובנימין.


בעקבות מהפכת אוקטובר 1917 (המהפכה הבולשביקית) ופרעות פטליורה (בשנת 1919),

נאלצה המשפחה לנטוש את אוקראינה והצליחה לעבור לעיר הנמל גלץ ברומניה, שעל גדות הדנובה.

ישראל למד שם באוניברסיטה שנה אחת רפואה, ובין לבין, כסטודנט לרפואה, הקים ישראל

תחנת עזרה ראשונה לפצועים הרבים שבעקבות המלחמה, נזקקו לשירותיה.


ישראל עלה ארצה בשנת 1923 במסגרת העלייה השלישית והזדהה מאוד עם האידאולוגיה של א.ד. גורדון. כך במהרה מצא ישראל את עצמו בין עצי הפרדסים שבפתח תקווה עם הטורייה, כפועל עברי, שמימש בכך מדי יום ביומו את חזונו.


בפרדסי פתח תקווה הכיר ישראל את טובה לבית דז'לובסקי, גננת מלודז', שהייתה לרעייתו.

כמעין תחליף למסיבת החתונה, הם נסעו לירושלים והיו לשותפים בטקס פתיחתה של האוניברסיטה העברית (שהתקיים ביום 1925.4.1). ההיכרות ביניהם סייעה לכך שטובה למדה עברית מהר מאוד.


לאחר כשנה של חברות בקבוצת העבודה "שבע" שבפתח תקווה, הקים ישראל את קבוצת "על המשמר". זאת התאחדה עם קבוצת "המשמר" בהרצליה (באזור גן רש"ל, שהיה ידוע אז בשם "גבעת הקיבוצים").  במשך כשש שנים חיו כקבוצת הכשרה במושבת הדרים זאת בהרצליה, בה גם נולדה בשנת 1930 הבת הבכורה מירה ז"ל שהלכה לעולמה ביום 2022.5.6 (ה' באייר תשפ"ב), חמישה חודשים אחרי פטירת אחיה חזי.


בשנת 1933 קמה קבוצת משמר השרון במקומה הנוכחי. כאן נולד בשנת 1936 הבן השני יחזקאל (חזי) ששמו ניתן לו על שם אבי אימו. ישראל היה "מוכתר" משמר השרון והסביבה (מעין ראש מועצה), ובכלל זה, שימש כאיש הקשר מול המושל האזורי פוט (לימים הלורד קארדון הבריטי, אבי החלטת האו"ם הנודעת - 242 ,המתנה נסיגה מהשטחים בחתימה על הסכם שלום). אך בעיקר ישראל עסק בעצמו בעבודה חקלאית קשה, תוך שהוא מקפיד לשמור על שניים מערכיו העיקריים: עבודה בחריצות יתרה ושימוש בשפה עברית (כשפה בלעדית). להורי החברים המייסדים, שמעמד זה הקנה להם שם ואז את התואר "הזקנים", נהג להביא מדי שבת פרי הדר, לכבודם ולכבודו של ענף ההדרים שעל עובדיו נמנה, שהיה אז המשענת הכלכלית של הקבוצה.


את פרנסתם מצאו חברי הקבוצה כפועלים שכירים בפרדסי "יכין". לעדותו של מנהל החשבונות דאז, במקום שמונה שעות ביום עבודה - כנחלת הרבים, הוא הטיל על עצמו שתים עשרה שעות, בהן היה הולך וחוזר ברגל, תוך שהוא סוחב על גבו שק תפוזים בשביל לחלק לבני הקיבוץ. הנימוק היה "...צריך להחיש ככול שניתן את גאולת הארץ..." הלילות אף הם שועבדו לפעילות ציבורית, תרבותית וחברתית במסגרת הקבוצה בוועד יישובי עמק חפר (שקדם למועצה האזורית), בהסתדרות ובמפלגה. הכול, "לא על חשבון העבודה!" כך למשל, בישיבות ועד יישובי עמק חפר לא נהגו לערוך הצבעות לצורך קבלת ההחלטות.

די היה בסיכומיו של ישראל כתחליף להן.


גם אז היו ביממה רק 24 שעות ולכן (כך גם מספרת מירה), ישראל הקדיש יחסית מעט

זמן לילדיו ואף האמין שאין לפנק ילדים. עם זאת, מירה זכרה בילוי משותף שהיה לה עם אביה ואחיה, עת בשבתות היה לוקח אותם לפרדסים, אותם כל כך אהב, ומסביר להם על חשיבותם ואף על ההבדלים בין זני התפוזים.


בקבוצה ראה ישראל את "דרך המלך" להגשמת החזון הציוני, המחייב, הנכסף. אחת מחבורות

הנוער העולה הראשונות שהגיעה ארצה באו מאוסטריה ומגרמניה למשמר השרון. הן באו

לארץ חדשה ואל תרבות ושפה זרה ושונה. כידוע, לשפה העברית הייתה חשיבות גדולה לא רק לצורך תקשורת, אלא בעיקר כחלק ממימוש החזון הציוני. לכן ולמרות הקושי העצום שהיה בכך, האיץ ישראל בבני הנוער וקבע; "דברו עברית! רק עברית!".


סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליח ישראל, בזכות מעמדו, קשריו עם הבריטים,

אישיותו הכובשת ויכולת המנהיגות שלו, לסייע לעלייתם ארצה ובדיעבד להצלתם של גיסתו

פולה (אחותה של טובה) וגיסו נפתלי פינצ'בסקי ובנותיהם הניה, פלה וטושה, שנחלצו מלודז'

ומגורלה בזכות סרטיפיקטים) אשרות עלייה לארץ ישראל(, שהשיג עבורם ישראל רוזנבלט.


כך באחד הטיולים סיפר חזי לאסף (אסף, הבן של חזי, נכד של ישראל - ע.א) על ישראל טייבר ז"ל, שהיה חבר טוב של אביו ואף סייע להם לאחר מותו. ישראל טייבר היה תעשיין בולט ביישוב וממקימי העיר גבעתיים.

טייבר כונה "מוכתר גבעת רמב"ם" בעקבות תרומתו לפיתוח הגבעה בגבעתיים. קיימים בעיר על שמו בית טייבר ורחוב טייבר. הוא נפטר בשנת 1950 (שמונה שנים אחרי ישראל רוזנבלט). לטייבר לא היו ילדים ולא עלה בידינו לברר יותר מידע על הקשר בין ישראל רוזנבלט לישראל טייבר.


עוד סיפר חזי לאסף על חלקו של ישראל בבניית המזח בחוף כפר ויתקין, שאביו היה מבין היזמים והבונים שלו. בניית המזח הייתה על מנת לאפשר ייבוא של תשומות חקלאיות ובדרך זו להימנע מההכרח לרכוש אותן מתושבי היישובים הערביים, שלעיתים הסכימו למכור ולעיתים לא, תלוי ביחסים בזמן הרלבנטי.


המזח בכפר ויתקין מפורסם גם לאור אוניית הנשק (אלטלנה) שהאצ"ל (בראשות מנחם בגין) הביא לאחר קום המדינה והגיעה בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות (20.06.1948) וסירב למסור את הנשק לצה"ל ואף ניהל מולו קרב יריות במסגרתו נהרגו שני חיילי צה"ל וארבעה אנשי אצ"ל. אסף סבור בעניין זה שגם בהסתכלות לאחר 74 שנה, קשה להבין את רצונו של האצ"ל להמשיך לפעול כמחתרת או כצבא נפרד, וזאת במיוחד בימים הקשים של מלחמת העצמאות ומדוע סירב האצ"ל למסור את הנשק לצה"ל. המדינה הצעירה והקטנה נדרשה להתמודד בקרבות קשים מול לפחות חמישה צבאות רבי עוצמה. המסקנה היא שראש הממשלה בן-גוריון קיבל את ההחלטה היחידה שהייתה יכולה לקבל מדינה צעירה וחפצת חיים, שוודאי שאינה יכולה לאפשר קיום פלנגות.


על זיכרון מרגש נוסף אודות ישראל, חזר חזי בערב הלפני אחרון לחייו וסיפר לאסף את ששמע מאימו טובה על פגישה שלה עם לוי אשכול, בה הוא אמר לה: "רוזנבלט – יש לו ראש של מיניסטר. כשתהיה לנו מדינה, הוא יהיה שר!"


לדאבון הלב, באסון טרגי שאירע ביום ז' בניסן תש"ב (25.3.1942) נדרס ישראל ליד הכניסה למשמר השרון, בהיותו בן 46 בלבד, לאחר רדתו מאוטובוס שהחזירו מפגישה עם מושל המחוז, בה נדון מתן פיצוי כספי לקיבוץ בגין סלילת כביש נתניה-חדרה, שחצה את פרדסי הקיבוץ והפקיע מאדמותיו. ישראל שמיהר לעבודתו, לה היה נאמן אולי יותר מכל דבר אחר, חצה את הכביש ונדרס. הוא הותיר אלמנה, בת ובן ורבים רבים קרובים ורחוקים אבלים ודואבים.


בהלוויתו השתתפו גולדה מאיר (אז מאירסון) שהייתה ידידה טובה של ישראל, יוסף שפרינצק

ממייסדי וממנהיגי מפא"י ולימים, יו"ר הכנסת הראשון, כמו גם עוד רבים מהנהגת המדינה

שבדרך וזו שלעתיד. בקיבוץ השתדלו באותה התקופה להרחיק ילדים מאסונות. לכן, מירה

(בת 11.5) וחזי (בן שש) לא נכחו בהלוויה.


גם לאחר מותו, שמו של ישראל ומעשיו יצאו הרבה ומעבר לתחום משמר השרון והסביבה.



מקור:

לאחר מותו של חזי, נכללו דברים אלה בספר שיצא בשנת 2022:

"חזי איש האשכולות, נעימת חייו 1936-2021".

 

--------

 

תוספת של עמיחי אלינסן על המבנה "מבנה בית ישראל" במשמר השרון

בעבר ילדי הקיבוץ לא למדו בבתי ספר אזוריים, אלא בקיבוץ, בבית ספר מקומי ובו ילדי הקיבוץ, וילדי חוץ שגם גרו פה והיו בלינה המשותפת, עם משפחה מאמצת, או עם הורים שגרו פה זמנית.

מבנה בית ישראל הישן, היה חלק מבית הספר. שימש בתפקידים שונים ובהם חדר מורים, מעבדות, חדר מוזיקה - כמובן עם פסנתר, כיתות.


בהמשך עברו לבתי ספר אזוריים, המבנה הישן שימש לדברים  נוספים כמו מעבדת צילום שבו גם חברי קיבוץ יכלו לפתח את צילומים  (כשהתמונות היו בשחור לבן יכלו לעשות את הפיתוח שם ובהמשך שעברו לצבע מחוץ לקיבוץ) או מקום שבו עשו עבודות קרמיקה עם תנור מתאים. בהמשך נהרס הבניין, והוקם מבנה חדש, שגם נקרא בית ישראל, זהו בית ילדים - מסגרת שבה נמצאים הילדים לאחר בית הספר או במהלך חופשות.

 

זהו גם התלתון הראשון במדינה, "תלתון זורם". יש להסביר, בעבר בבית ילדים הקיבוצי היה מורכבבדרך כלל מ 2 כיתות. לא היו מספיק ילדים למבנה + מטפלת, אז צירפו 2 כיתות של בערך 10 ילדים, ואלה היו קבוצה אחת שהמשיכה עד הגיוס. הגדולים היו תמיד הגדולים, והקטנים תמיד קטנים.

לדוגמה בעבר בית ילדים של כיתות א'-ב', כעבור שנה היה עם אותם ילדים ב'-ג'.0

 

מבנה התלתון הכיל תפיסה של אחרת. שבה כל שנה יהיה שינוי.

 

 

בתלתון, בכל קבוצת גיל יש שלוש כיתות,למשל תלמידי כיתות א', ב', ג'. בסיום שנת הלימודים, ילדי הגן יצטרפו אליהם, ואומנם יהיו הקטנים, אך תלמידי כיתה ג' "הגדולים" יעברו לתלתון ד',ה',ו', שם יהפוכו ל"הקטנים" - ושם גם כיתה ו' עלתה לכיתה ז' בתלתון חדש של כיתות ז', ח', ט'. נשמר גם רצף, כי 2 כיתות כל שנה נשארות.

כך לקטנים יש אולי חיסרון של להיות הכי קטן, אך יתרון של ללמוד מאחרים, לקבל דוגמה. וגם כעבור שנתיים הוא יהיה ב"גדולים" עם המשמעויות. התלתון שנבנה בקיבוץ - נוסף על כך שהכיל שלוש כיתות כאמור, היה גם במבנה גדול המחולק ל3, עבור 3 קבוצות.

 

בהמשך עם  שינויים בגודל קבוצות הילדים היו שינויים, חלק מהזמן שהקבוצות חלק מהבנה היה "הסדנא של שלומית", שלזה מגיע פרק נפרד, בהמשך מספר הילדים גדל ולא ניתן היה אפשרי מספר ילדים גדול מדי במבנה.

 


 ד"ר רונית רונית פלוטניק, שהיתה גם רכזת חינוך בקיבוץ, הוגת הרעיון שעבר לכלל התנועה הקיבוצית.  בית ישראל החדש הוא התלתון הראשון, שכמוהו קמו רבים בקיבוצים אחרים.


עוד שינוי, בעבר בתי הילדים נבנו מתוך תפישה של לינה משותפת, על כן היו בהם חדרים ללינה עם מיטות. גם אחרי שנפסקה הלינה ההמשותפת, המבנים נשארו והמשיכו לשמשת כמסגרת יום ומדי פעם פעילות ערב ונשארו בהם החדרים.

 

התלתון  בקיבוץ כבר לא נבנה ללינה משותפת, עם זאת יש חדרי לינה בבית ישראל בקומה השניה - כי היתה לינת צהרים חובה. היה מובן מאליו שככה צריך לבנות בית לילדים. גם לכיתות היותר גבוהות. בפועל חובה זו נפסקה די מהר לראשונים שהגיעו...


בכל זאת, החדרים משמשים כיום לפעמים ללינה,  עבור קבוצות שונות מבחוץ שרוצות מדי פעם ללון, למשל קבוצות נוער שרוצות לבוא לסופשבוע או קיטנה מישוב אחר. הם מקבלים אפשרות ללון במבנה. אמנם לא בחדרים עם מיטות, אבל מסתדרים עם שקי שינה ומה שיש - מבנה גדול, מזגן, שירותים, מקלחת, חשמל, מקרר.

אפשר להסתדר.

 

קישור לנושאים נוספים:- משמר השרון סיפורים ותיעוד