התנהגות שתיה
מעובד מספרו של דסמונד מוריס: תצפית על בעלי חיים
www.pinat-hay.com- אתר פינות החי

בעלי החיים פיתחו שיטת שונות לניצול ולחיסכון במיים.

הקואלה האוסטרלי הוא אחד מבעלי החיים שאינם שותים. בשפת הילידים קואלה פירושו "בלי שתייה". הקואלה היא חיה איטית וחיפוש מקורות מיים מסכן אותה. היא חיה רוב זמנה על עץ אקליפטוס ואוכלת את עליו. בד"כ היא היא יורדת מהעץ רק כדי לעבור לעץ אחר. האיטיות והשינה המרובה - גם הן דרכים לחיסכון במיים. בימים חמים מאוד היא בכל זאת שותה.

מכרסמים מדבריים קטנים הניזונים מזרעים יבשים נוקטים כמה פעולות לחיסכון במיים. ראשית - פעילותם מתבצעת רק בלילה - שאז המדבר הכי קר. שנית אין להם בלוטות זיעה - לכן אין צורת איבוד נוזלים כזו. שלישית - יש להם מנגנון הורדת טמפרטורה בשעת נשיפה. רביעית הצואה שלהם יבשה מאוד והשתן מרוכז במלחים - פי שתיים ממליחות מי-ים. את המיים המעטים שגופם חייב הם משיגים על ידי אגירת זרעים בעומק המחילה, כך הזרעים סופגים לחות.

בשונה ממה שפעם חשבו - הגמל אינו אוגר מיים בדבשתו או בקיבתו. הוא יכול לשתות כמויות גדולות של מיים - כ30% ממשקל גופו. הגמל יכול להעלות את חום גופו ל40.5 מעלות בשעות היום החם לפני שהוא מתחיל להזיע, ובשעות הלילה חום גופו יורד ל35 מעלות. לגמל מנגונים נוספים לחסוך מיים, כמו אפשרות לעקוף את כליותיו. רוב בעלי החיים מאבדים מיים בשתן תוך כדי שטיפת גופם מרעלים, הגמל בתנאים מסוימים יכול לסנתז את חומרי הפסולת מחדש ולייצר אותם כחלבונים. מנגנון נוסף העוזר לו לבצע מסעות ארוכים במדבר הוא היכולת לא לאבד מיים מפלסמת הדם - דבר שבעת התייבשות גורם לנזקים חמורים אצל בעלי חיים אחרים כמו גם אצל האדם.

לעופות יתרון שהם יכולים לעוף למקורות מיים. אחת הבעיות העיקריות שלהן הוא גידול צאצאים כאשר המיים אינם זמינים, בייחוד אצל עופות שמזונם הוא זרעים יבשים. עופות ממשפחת הקטיים - עפות למאגרי מיים הנמצאים רחוק מהקן. כאשר הזכר שותה הוא עומד בתוך מיים רדודים וממלא את נוצות החזה שלו במיים. כאשר הוא חוזר, הגוזלים מוצצים את נוצותיו.

לא רק במדבר יש מחסור במיים, גם באזורי הקוטב המיים קופאים. במקומות כאלה בעלי חיים אוכלים את השלג. אצל בעלי חיים יימיים גם בעיה של שתית מיים מתוקים. לוטרת הים למשל שותה מי ים. ככל הנראה כליותיה מצליחות לייצר שתן מרוכז מאוד שמרחיק את המלח. עופות ים מתמודדות עם המלח בצורה שונה - על ראשיהן ישנן בלוטות מלח מיוחדות המפרישות את העודפים. רוב המלח נישא דרך הדם ומועבר לבלוטות האף הגדולות שבבסיס המקור, שם הוא מצטבר והעוף נפטר מהמלח על ידי ניעור הראש.

יש בעלי חיים שלמרות שיש בסביבתם מספיק מיים - יש להם קושי להעבירו לגוף. לדוגמה, הג'ירפה. בשעת השתייה היא צריכה להוריד את ראשה על ידי פיסוק רגליה. מצב זה היא חסרת אונים וחשופה לאויבים. יש אף אריות שהתמחו בטריפת ג'ירפות במצב זה. כדי להישאר ערנית היא חייבת לשתות במספר פעמים מהיר. ראשה הנמצא בגובה שניים וחצי מטר מעל הלב יורד במהירות לשניים וחצי מטר מתחת ללב וחוזר חלילה במהירות רבה. כדי להתמודד עם זה יש לה קצב פעימות לב מהיר להפליא: כ150 פעימות לדקה (אצל פיל 25 פעימות לדקה ואצל פרה 70 פעימות לדקה). הקצב המהיר מיעל את מחזור הדם ומאפשר עמידה בזעזועים פתאומיים. נוסף על כך רשת כלי הדם בראשה מורחב ויכול להתמודד עם עליה פתאומית בלחץ הדם. בעורק הצוואר יש לה מסתמים מיוחדים המונעים זרימה מהירה של הדם מהראש ללב, וכך נמנעות סחרחורות.