תופעות לוואי הרסניות של המשק העצמי - על פי מאמר של אורי וובר (קבוץ יחעם) בדף הירוק 08/11/2001, עמ' 6

המשק העצאי בתקופה הראשונה היה סיפור הצלחה גדול...

אבל עם השנים המשק הקיבוצי הלך והתרחב, הפך למורכב יותר, ומה שחיזק אותו בתחילת הדרך ואפשר לו להתבסס, הפך לפעול כ"מיטת סדום": תפישת ה"משק העצמי" גרמה לכך שהמערכת הקיבוצית הפכה למשאבה אדירה של כוח אדם, העסוקה באופן מתמיד בשכנוע, בשידול ובאיום ובאילוץ חברים "לעבוד איפה שצריך" ולא "איפה שהם רוצים".

לתופעה זו היו השלכות רבות:

- מבחר המסלולים המקצועיים מוגבל לצורכי הענפים המקומיים. יש התנגדות פעילה ולחץ חברתי גלוי נגד מה שמכונה "עבודת חוץ" (הנדירה יחסית ומגבלת על ידי "קדנציה" של מספר שנים מועטות).

- ניהול בינוני: יש צורך בהרבה "מנהלים" על מנת לנהל את כל הענפים, המוסדות והוועדות, הדרושים להפעלת המערכת הקיבוצית. קושי זה הופך לבלתי-אפשרי כאשר צריך, על פי כללי הרוטציה להחליפם מדי שנתיים או שלוש. לא פעם נאלץ הקיבוץ להתפשר ולהעמיד בתפקידי ניהול את האנשים "הפחות גרועים" הזמינים באותו רגע. הפסדים גדולים נגרמו ללא ספק בגלל ליקויים בדרך הניהול וחוסר התאמה של מנהלים.

- אין קידום מקצועי משמעותי ומשתדלי למנוע פיתוח "קריירה" אישית: כל יציאה ממעגל העבודה הפנימי מקשה על תפקוד מערכת העבודה הנמצאת במחסור כרוני. "קריירה אישית לא נותנת תשובה לצורכי המשק".

מסלול קידם אישי של בעל מקצוע, בעיקר בענפי המשק המתקדמים, דורש השתלמויות ממושכות בחו"ל, התנסות במפעלים בינלאומיים ועוד. מסלול כזה בלתי-אפשרי לחבר הקיבוץ על רקע תפישת "המשק המקומי".

- אין השתלבות במערכות גדולות, לאומיות או בינלאומיות: שאיבת כל הכוחות פנימה, ובעיקר הכוחות המוכשרים, מונעים כל התחברות אנשי הקיבוץ למערכות המתקדמות בארץ ובעולם, ומצמצם בהדרגה את נוכחות חברי הקיבוץ באליטות הישראליות ובמנגונים הציבוריים וממלכתיים בהם נוכחו באופ משמעותי בעת הקמת המדינה.

כתוצאה מכך חברי הקיבוץ לא מרושתים, אין להם קשרים "במקומות הנכונים", בתעשייה העולמית, ובעולם הפיננסי, במערכות המקצועיות המתקדמות, בעולם הפוליטי, וגם לא בעולם הרוחני והתרבותי. רשת מסועפת הינה כמעט תנאי להשתלבות משמעותית בכלכלה העולמית. הקיבוץ נשאר מקומי ומבודד.

- תפשת המשק העצמי תרמה גם רבות לקליטת חברים "לא מתאימים". המחסור הכרוני בכוח אדם, דווקא במקומות עבודה פשוטים שחברים עזבו, גרם לקליטת אנשים לא מקצועיים המוכנים לעבוד במקומות ואלה ולמלא את החסר. הקיבוץ התמלא באנשים ברמה בינונית שבחרו בקיבוץ כפתרון נוח עבורים, בה בעת שבנים וחברי גרעינים בעלי רמה גבוהה ואמביציות אישיות עוזבים.

(המשך מאמר של אורי וובר מ"הדף הירוק" 29/11/2001)

הקליטה של אנשים חדשים בקיבוצים, היא ללא יכולת פליטה, והדבר פגע במרקם החברתי ובתחושת השייכות. החיים בקיבוץ מבוססים על אמון מלא, על ריסון עצמי ועל הפנמת כללי חיים ייחודיים. התרבו מספר חברים שניתוק מאילוצים כלכליים יומיומיים הגביר אצלם ציפיות ודרישות אישיות בלתי-מרוסנות, שיחסם לעבודה ולכל מאמץ לטובת החברה היה מינימלי ומנוכר או שהפרעות אישיות ונפשיות שיבשו את התנהגותם.

אלה היו ה20% מהחברים אשר העסיקו את המזכירות 80% מהזמן. אלה היו "הפרזיטים" שנתנו לחברים את התחושה שהם "פריירים". אלה היו החברים שלקחו כל דבר חופשי ללא ריסון, שניצלו את כל הזכויות שניתן היה להפיק מהקיבוץ, שקיבלו את כל העזרות ואת כל התמיכה כדבר מובן מאליו.

התנהגויות אלה נמצאו במינונים נמוכים אצל רבים מבין חברי הקיבוץ, אבל בקרב בודדים המינון היה גבוה מאוד והוציא את המוסדות מדעתם ואת החברים משלוותם.

על פי תקנון הקיבוץ והנסיון המשפטי, אין כמעט אפשרות לקיבוץ להוציא חבר משורותיו לאחר שהתקבל לחבורות. זוהי "חתונה קתולית" חד-צדדית, נהגו להגיד. לאחר שחבר התקבל לחברות רק לו האפשרות להפסיק את החוזה. בתנאים אלה לא היתה לקיבוץ יכולת להתמודד בצורה יעילה עם מקרים של אי-התאמה קיצונית שבמהלך השנים הלכו והתרבו.

וכאשר קיבוץ ניסה להוציא משפחה משורותיו וזו פנתה לבתי-המשפט, הפסיקה היתה כמעט תמיד לטובת המשפחה כנגד הקיבוץ.

חברי הקיבוץ הרגישו חסרי אונים, הבינו שידיהם כבולות ועליהם "לספוג את המקרה".

כאשר המקרים הלכו והתרבו, תחושת השותפות בין החברים נפגעה קשה ועמה רמת ההזדהות והנכונות לפעול ולתרום למען הקיבוץ.

דווקא חברים שמילאו תפקידי ניהול ונתקלו בתופעה מקרוב, חשוב שהם אינם מוכנים עוד להיות שותפים ל"חברים אלה" בתנאים הנתונים, קמו ועזבו.

מוסדות הקיבוץ התאמצו לשנות הסדרים על מנות "לחסום" התנהגויות בלתי הולמות של בודדים. הוקמו מנגנוני פיקוח מסובכים ונבנו תקנונים המכוונים להקשות על "החברים החריגים", אך כל זה ללא תוצאה ממשית.

ללא אפשרות להתיר את חוזה החברות, אין לבעלי התפקידים כוח אכיפה לביצוע ההחלטות.

חלק אחר של המאמר של אורי וובר: על בעית האחריות הממוסדת, והתפיסה המשפחתית

עוד שיר שנחמד. פורסם בעיתון "קיבוץ":

חזרה למאמר - מידע תיאורטי בסיסי על חשיבות פינת-החי, תולדותיה ומגמות בה

חזרה לדף הראשי